אהוד ברק, האיש שגנב את דעת בוחריו לפני 19 שנה, באחד הפליק־פלאקים הפוליטיים הכי שערורייתים שנראו בזירתנו הפוליטית אי פעם, שב עתה לזירה ומבקש מחדש את אמוננו. כראש הממשלה העשירי של ישראל, הסכים ברק ביולי 2000, במהלך ועידת קמפ דיוויד השנייה, לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. הוא מעולם לא התחרט על כך.
הוא גם מעולם לא הסביר לציבור, כיצד רק חודשים ספורים קודם לכן, ביום השנה ה־33 לאיחוד ירושלים, הכריז בגבעת התחמושת כי "רק מי שאיננו מבין את עומקו של הקשר הנפשי הטוטאלי של העם לירושלים" ו"רק מי שתלוש לחלוטין מכל זיקה למורשת ההיסטורית ומנוכר לחזון העם, לשירת חייו, לאמונתו ולתקוות חייו - מסוגל בכלל להעלות על דעתו ויתור... על חלק מירושלים". שבועות מעטים בלבד אחר כך התיר את נדריו ושבועותיו.
נזקי חלוקת ירושלים יתבטאו באינספור מישורים: ציוניים, יהודיים, היסטוריים, ביטחוניים ואורבניים. אבל ברק הנחית מכה אנושה עוד יותר: שבירת הטאבו והקונצנזוס סביב ירושלים. הוא יצר את תקדים ההסכמה הישראלי לחלוקת ירושלים, ובעקבותיו יכלו לפסוע בנוחות אולמרט ולבני, ושרים וח"כים, ומפלגות תועות ואובדות דרך. ומעל הכל, רף הציפיות של הפלשתינים הוגבה לשחקים בלתי נסבלים.
אני זוכר את עצמי באותם הימים, בתוך קהל עצום של 300 אלף ישראלים, פגועים ולא מאמינים, ניצב מול חומות העיר העתיקה בעצרת "ירושלים - אני נשבע". אני גם מתקשה לשכוח כיצד פגיעתו הבוטה של ברק בציפור הנפש של העם היהודי כמעט שהביאה לפילוג ולהתקוממות, ואף לאיומי מרי אזרחי וסירוב פקודה, אפילו מצד אישים שכלל לא הזדהו עם הימין הישראלי. דמויות כמוטי אשכנזי, מחולל תנועות המחאה לאחר מלחמת יום כיפור, או המשפטן מאיר רוזן, שהיה היועמ"ש של משרד החוץ, הבהירו אז, יחד עם עוד עשרות מעמיתיהם, כי "ויתורי ברק בעניין ירושלים לא יחייבו אותם, ולא את מדינת ישראל או העם היהודי כולו". הם הגדירו את מהלכיו "בלתי חוקיים בעליל" ו"ניסיון לשדוד את דעת תושבי ישראל ואת אוצר העם היהודי". ברק הצליח אז להוציא מהארון הפוליטי אפילו את נשיא העליון לשעבר משה לנדאו, שהזהיר מפני "קריסתה של מדינת היהודים והטמעתה במרחב סביבנו". רוני מילוא, איש מפלגת המרכז שהתפטר במחאה מממשלת ברק, הסביר אז ש"לא נוכל להסביר לעצמנו, לזרים ולילדינו, מה אנו עושים כאן ומה זכותנו על הארץ".
ארבע ממפלגות הקואליציה של ברק נטשו אותה והותירו את ברק עם ממשלת מיעוט. כשניסה, ימים אחדים בלבד לפני בחירות 2001, לכפות על המציאות ועל הציבור הישראלי עסקה שהוא התקומם נגדה בכל מאודו, יצא נגדו אפילו תומך מוצהר בפתרון שתי המדינות כפרופ' שלמה אבינרי, וכפר בלגיטימיות של ועידת טאבה ושל מהלכיו.
האם ברק השתנה? האם הביע אי פעם חרטה על צעדיו? להפך. בדצמבר 2010, כשנאם בפורום סבן בוושינגטון, חזר ברק על עמדתו כי מתווה החלוקה של ירושלים שהציע בשעתו נשיא ארה"ב ביל קלינטון יהיה המתכון להסדר הקבע. האיש שרק לפני שנתיים איים בהתקוממות של החברה האזרחית נגד מדיניות ממשלת נתניהו ("מאות אלפים בכיכרות יחסמו את זה פיזית"), הוא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה.
את מעילתו באמון בוחריו ובירושלים צריך וחובה להזכיר דווקא בעת הזאת. נתניהו אמנם הקפיא בנייה בירושלים ובהתיישבות ונמנע מפעולה נגד השתלטות הפלשתינים על שטחי C. הוא גם מגלה רפיון בהר הבית. אבל גבול אחד הוא לא חצה, ויש לקוות שלא יחצה לעולם (גם לא במסגרת עסקת המאה): שמירה על ירושלים שלמה, מאוחדת, לא מחולקת ואחת. ברק חצה את הקווים האדומים הללו מזמן. אסור לתת לו הזדמנות נוספת לפגוע בירושלים ולחלק אותה.
