השבוע ציינה ישראל 71 שנה לאירועי אלטלנה; השסע, השנאה והרצח שבא בעקבותיהם. היה זה הירי הראשון "בתוך הנגמ"ש" בהיסטוריה הלאומית. ירי אמיתי, לא דימוי, שהשאיר 16 הרוגים. האמל"ח שאיתו אולי היה אפשר לשחרר את כל ירושלים כבר במלחמת העצמאות, הושלך לפח - כלומר לים - כחלק מסגירת חשבונות אישיים ומתחים פנימיים. ירושלים נותרה מחולקת, וכך גם האומה.
השאלה שנשאלת מאז ההפגזה על הספינה מול חוף בוגרשוב בתל אביב היא, האם למדנו את הלקח מהאסון?
בטקס האזכרה לחללי אלטלנה אמר הנשיא ריבלין ש"השיח האלטלני שולט בישראל - שיח מאשים, שהוא לעתים רדוד וגם אלים". לצערנו, הנשיא צודק.
בין הטרור מעזה למתיחות בצפון, ועל רקע האיום האיראני, נגררנו לבחירות מיותרות. לו היה זה כחלק מוויכוח עקרוני על הכרעת האויב או בשל סוגיות חורצות גורל כמו משבר הדיור או אחדות העם היהודי בתפוצות, אפשר היה להבין זאת. אבל להפיל ממשלה ולשלוח את המדינה לתוהו ובוהו בתירוץ של מחלוקת על זהות המחליטים על מכסות הגיוס?
על רקע זה מתבלטת ההוכחה שלא הפקנו את הלקח העיקרי מאלטלנה, ולא הבנו את מנגנון ההידרדרות לשיח השנאה האמיתי, זה שמנוצל לתרגילים פוליטיים ולמטרה אחת: צבירת כוח. כי ממש לנגד עינינו, בימים אלה, משסים את ציבור החילונים בחרדים בעזרת סיסמאות שקריות ושיח פופוליסטי. העיקר שלהבות השנאה יגיעו לגובה הדרוש כדי לעבור את אחוז החסימה; לא - אבל ממש לא - כדי לפתור באמת את הסוגיות הסבוכות של יחסי דת ומדינה בישראל.
יש הרבה דמיון בין ימי אלטלנה למצבנו בימים אלה. לפני 71 שנה מצאו תותחן "רוסי" נטול בעיות מצפון ורגישות מוסרית והורו לו לירות על האחים שלו. הפעם גוררים ודוחפים את ציבור העולים דוברי הרוסית להתקפות נגד החרדים.
אבל דומה שיש בכל זאת הבדל אחד משמעותי בין אז לעכשיו. כיום רוב ציבור העולים סולד מה"עובדות" המפוברקות ומהשקרים שבהם מאכילים אותו. אמנם בעיות רבות מטרידות את הציבור הזה, והוא ממתין בקוצר רוח לפתרונן. אבל המרחק בין הכרה בבעיות לבין הכרזת מלחמה על קבוצה אחת באמצעות קבוצה אחרת - הוא גדול ועצום. במקום הזה בדיוק צריכה להתחיל תוכנית הבראה חברתית.
אם ב־1948 היינו דואגים רק לירושלים, היינו מצילים את התחמושת מאלטלנה וחוסכים את האובדן הנורא. גם היום יש להשתחרר מההסתה ולהתמקד במטרה האמיתית - אחדות העם. חרדים וחילונים, עולים וצברים - כולם יחד. אם נגבר על השנאה העצמית - נוכל לנצח את האויב האורב בחוץ. זו הסכנה העיקרית ואין לנו זכות להתעלם ממנה. במקום להילחם בחמאס, ניאבק בחרדים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו