שבע דירות בתל אביב, זה כל מה שהיה לו לאורי גלעדי. לא בת זוג, לא ילדים, אף לא קרוב אחד שיבוא לבקר או רק יתקשר לאחל חג שמח. אדם חי לו בעולם לגמרי לבד, תוכי יוסי שכזה, ערירי, בלי אישה תוכייה ויולדת. רק רכוש גדול שאותו השכיר לנשים זרות בבניין אחד ברחוב מיכ"ל.
כשחלה, הן היו שם למענו, הנשים הזרות. התעניינו בשלומו, דאגו וטיפלו, העניקו נחמה וחום. והוא, מצידו, זכר את החיוך והאנושיות הבסיסית שהפגינו כלפיו. תמורת החסד שמגיע לכל אדם הנוטה למות, הוריש להן את כל רכושו. יש מי שיבינו, אחרים יגידו שתמורת מעט מאוד נתן כל כך הרבה.
כשהלך לעולמו, גילו קרוביו הרחוקים שרכושו לא יהיה להם. הם פנו לבית המשפט בדרישה שלא לקיים את הצוואה. עשרות שנים לא טרחו אפילו לדרוש בשלומו, התעלמו מקיומו. אבל כשעל הפרק מונחות שבע דירות בתל אביב, הסנטימנטים המשפחתיים קורמים עור וגידים מחדש.
הם טענו שגלעדי לא היה כשיר בזמן שחתם על הצוואה; שהשוכרות ניצלו אותו ואת הצורך שלו בחום וביחס ובחיבה. רק דבר אחד הם שכחו: היחס החם והתמיכה שהיו יכולים וצריכים להעניק לאיש, שנאלץ לחפש אותם במקום אחר.
משפחה היא ערך מקודש; "דם זה לא מים", הוא המשפט החביב על אמא שלי. אנחנו נוטים להאמין שאין דבר חזק וחשוב יותר מקשרים משפחתיים. ששום קשר קרוב עם אדם זר לא יכול להשתוות לקשר רופף עם בן משפחה.
אבל לפעמים קורה משהו שמערער לנו את הביטחון: גילוי של סוד, מריבה, הזדקקות שלא זוכה למענה. ולפתע זרים הופכים משמעותיים יותר, ושכן קרוב טוב יותר מאח רחוק.
אבל איך זה ייתכן, אנחנו שואלים את עצמנו. הרי גדלנו עם אדם, חווינו איתו חוויות, המשפחות היו מבלות יחד. אנחנו דומים במראה, במנעד הקול, בדרך שבה אנו מבטאים את המילים. ובכל זאת, לא נותר דבר מאחורי הכותרת "משפחה".
שבע נשים זרות העניקו לאדם חולה טיפול ותמיכה. הן נקלעו לשם במקרה, שכרו דירה והפכו אט־אט לחלק ממשהו גדול ומשמעותי יותר עבור האדם שהשכיר להן. הן סעדו אותו ברגעיו האחרונים והיו שם כשהוא נפרד מהעולם. אלו דברים שאין להם שיעור.
לפני כמה ימים פסק בית המשפט שהנשים תקבלנה את הדירות, בדיוק כפי שאורי גלעדי קבע בצוואתו. בני המשפחה שתבעו ישלמו גם את שכר עורך הדין.
זהו לקח גדול למי שחושב שאפשר להיות זר לאדם בחייו, ולהפוך למשפחה רק לאחר מותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו