חודש לפני שהתחלתי להתגרש התמוטטתי בכניסה לעבודה. י"ז בתמוז, לפני עשר שנים, הלכתי לפסיכולוגית של קופת חולים כדי להבין אם מה שקורה אצלי בבית לא תקין או שזה רק נדמה לי. יצאתי מהפגישה בתחושה שעולמי חרב, היא הרימה לי את המסך ופתאום ראיתי. עליתי לאוטובוס בלב כבד, וכשירדתי ממנו בקושי הצלחתי לגרור את הרגליים. אם לארבעה, בת 27, חוצה את הכביש ברוממה ופתאום הכל שחור. שפשפתי את העיניים אבל היו מולי רק עיגולים של אור עם רקע מסנוור והבנתי שאני לא רואה.
קיוויתי שזה הצום, מיששתי את הקיר וניווטתי במדרגות למזנון הטלוויזיה, שתיתי מים ואכלתי שוקולד, אבל זה לא עזר. המפיק לקח אותי למיון, שם הזריקו לי משהו והעבירו לסיטי ראש, כי ככה בדיוק מתנהגים כשיש גידול במוח. בהמתנה העיוורת לטכנאי שיקרא בשמי, עשיתי עסק עם הקב"ה. בלי להבין שזה התקף חרדה ולא מחלה סופנית, הבטחתי לו שאם הוא מוציא אותי חיה מהסיפור הזה, אם הוא נותן בי אמון להמשיך להיות האמא של הילדים שלי, אני אתגרש. מבטיחה לך אלוהים, לחשתי מיוסרת, אני אעשה בשבילם הכל, אני אהיה חזקה ואתגרש.
השבוע פורסמו נתונים עדכניים על שיעורי הגירושים במדינה. "מיהי שיאנית הגירושים החדשה של ישראל?" שאלו הכותרות. ובכן, גדרה. תודה ששאלתם. כמות ההזמנות שממוגנטות למקרר שלנו בשלב זה בשנה, מצביעה על שיאה של עונת החתונות. ספירת העומר תמה, שלושת השבועות מאיימים באופק ואנשים מקימים בית נאמן בישראל. ככל שיאפשרו להם הנסיבות.
כרטיס כניסה לסטטיסטיקה. בבית הדין הרבני בירושלים // צילום: דודי ועקנין
אני לא אוהבת ללכת לחתונות. משהו בפער שבין ההון העצמי המושקע בהפקת ענק לבין הקושי היומיומי לשלם חשבונות בימים שאחרי, מוציא לי את החשק. נוסיף לזה את הסבירות שהזוג לא יודע למה הוא נכנס - וקיבלנו כרטיס כניסה לסטטיסטיקה. מיטב המומחים צקצקו השבוע בתוכניות אירוח ודיברו על הנשים שמעזות לפרק לילדים את המסגרת, ואני נקרעתי מבפנים. פגשתי יותר מדי נשים עם חיים חמודים שפתאום קלטו שזה לא מספיק בשבילן והחליטו לשמוט את הקרקע תחת רגליהן בחיפוש אחר השלמות המדומה. ילד שחי בבית נורמטיבי עם הורים נורמטיבים שחפצים להצטרף לכת המימוש העצמי יסבול סבל בל יתואר, ואם (או אב, גם זה קורה לפרקים) שיפילו את גג הבית על ראש הצאצא ראויים לגנאי. אבל הכרתי גם משפחות שבהן הפרידה היתה בחירה בחיים.
משהו בהיתממות הזאת נוכח אחוזי הגירושים העולים, מתסכל. כי למרות כל הקדמה, והורה 1 והורה 2, ומשפחה חדשה, המהפכה הפמיניסטית עדיין לא התאקלמה במרחב. מדברים על הגבר החדש, אבל ברוב בתינו הכללים הישנים עדיין בתוקף. אחד הצעדים הראשונים שעשיתי כשיצאתי מהתקף החרדה ההוא ובאתי לפרוע את השטר מול אלוהים, היה לוודא שהילדים הם היורשים הבלעדיים לאחר מותי, אם לפתע איעלם (נשים בהליכי גירושים נוטות לעיתים לחשוב שכבר עדיף להן למות). נציג החברה הפנסיונית צחק ואמר שגם נשים נשואות נוטות לוודא שהכסף ילך לילדים. אתן לא סומכות עלינו, הוא אמר, אפילו בעולם הבא. ואני חשבתי שזה אינסטינקט חייתי שאנחנו סוחבות איתנו מדורי דורות. ובדורות האלה טמון הסוד לשיעורי הגירושים. שנים של דיכוי מגדרי גורמות לנו להסתער על האופציה גם כשהיא לא מוצדקת.
נשים שהתחנכו על ברכי הפטריארכיה אך בגרו ואופציית הגירושים פתאום נראית להן לגיטימית, מסתערות על הממתקים שיש לחנות להציע ולא חושבות מה יקרה לשיניים. אולי זאת תגובת נגד. ייתכן שככה זה בהתחלה - הרי בפרספקטיבה היסטורית החירות הנשית חדשה - ועם הזמן יירגע טירוף הגירושים המוגזם והנורא הזה. אני מקווה מאוד שכך יהיה. אבל גם במציאות הנוכחית, אישה במרוץ סמכויות לבית המשפט עדיפה בעיניי על אישה במרוץ אימים ממישהו שרודף אחריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו