מהגג של מוסא בוואדי איברהים רואים את כל הגוש, אבל אנחנו הגענו אחרי השקיעה וראינו בעיקר אורות נוצצים. בערב מתכוננת החמולה לסעודת "איפטאר" המסיימת מדי יום את צום הרמדאן. מחצלות באדום ושחור נפרשות על הגג, ומשני צידי הקש יושבים בני המשפחה. אימהות מגיל 17 עד 70, הבעלים שלהן והילדים. לא הרבה ילדים, אגב, ממוצע הילודה פה נושק לזה של היישוב הבורגני שלנו. שלושה־ארבעה ילדים לזוג, והצעירים כבר מזמן לא לוקחים אישה שנייה. קערות ענק של אורז (רוז), פתיתים (מפטול) ועוף (דג'אג'). יש גם סלט ירקות. הם לא קוראים לו ערבי. לנו ערכו שולחן בנפרד, עם עוף שקנו ברמי לוי וצלו בלהבה פתוחה יחד עם אביחי השכן שהגיע לקחת חלק בבישול, שיהיה כשר. אמא של מוסא, דור שני בכפר לסבא וסבתא שהגיעו מתימן, שנאה כל רגע שהוא עמד לידה במטבח אבל זרמה עם ההלכה. כשהאוכל נגמר הילדים התפזרו והמבוגרים נשארו לדבר על המצב.
מוסא חבר שלנו מאז הגענו לגור באפרת. בהתחלה התכבדנו בו כמנקה, בהמשך התברר שידו בכל והוא הפך לאב בית ובעיקר לחבר. עכשיו הוא מודאג. במסגדים מספרים שתכף תהיה מלחמה, בעזה מכינים את האנשים לתקופה עוד יותר גרועה ואנשים חוששים. לרובם יש קרובים ברצועה אך הפחד העיקרי הוא שהמלחמה תזלוג ליהודה ושומרון, כי כשההנהגה הפלשתינית נלחמת בישראל היא מקפחת את האזרחים יותר ממה שהיא מתעללת בהם בשגרה. "מי אשם?" אני שואלת בבנאליות. "הממשלה שלכם", הוא עונה. לא נשמע מקורי אבל להסבר שמגיע אחר כך לא התכוננתי.
דיבורים על מלחמה - ואוכל. סעודת איפטאר בתום צום
"כולם יודעים שבגלל הרמדאן הפסיקו את המלחמה שכמעט התחילה. חשבנו כבר שסוף־סוף הסיוט ייגמר אבל אתם שכל קטן", הוא אומר ודופק לעצמו על הראש, "כי את יודעת מה קורה בעזה? ביום הם צמים ובלילה הם אוכלים ומתכוננים למלחמה. זה לא כמו מוסא", הוא מכה על חזהו, "ולא כמו הכפר שלנו שאנשים הולכים לעבוד. שם לא עובדים ומקבלים כסף. הם אוספים נשק ומכינים פצצות בשביל אחרי החג. אתם עוזרים לחמאס, לא לתושבים. אנשים בעזה מסכנים ואתם לא רוצים לעזור וסוגרים עיניים שלכם". אני תמהה אם העברת הממון הקטארי לא מסייעת, ומוסא שוב דופק לעצמו על הראש ואומר: "אתם שכל קטן כולכם".
"מוסא, מה ישראל צריכה לעשות?" שואל אביחי. "אתם גומרים חמאס, אתם עוזרים לעזה", עונה בעל הבית והחמולה מהנהנת. "אבל", הוא ממשיך בייאוש, "חמאס כבר מתחבא בתוך האדמה. אנשים שחיים עם חמאס הם מסכנים, עדיף להם להיות מתים. אם היה אכפת לכם מהאנשים בעזה הייתם הורסים הכל מהאוויר. מטוסים שלכם יודעים איפה יש בית שמתחת מתחבא חמאס במנהרה. אנשים שגרים מעל חמאס הם כמו רהיינא שלו, בני ערובה. כל יום שאתם לא עושים את זה אתם הורסים עוד יותר את עזה".
בפעם הראשונה שבה שמעתי על הרמדאן הייתי במסיבת פורים של כיתה ו'. מסיבת פיג'מות ברמת אביב ג' אצל חברה מהכיתה, היה להם מנוי ל"ידיעות אחרונות" וב־06:00 בבוקר מישהו השחיל מתחת לפלדלת עיתון מצמרר עם תמונות של המון פלשתיני מגואל בדם. הטבח במערת המכפלה קראו לזה. מאז התקבע בתודעתי שרמדאן זה רע. איכשהו בשיח הישראלי תמיד מזכירים את החג הזה בהקשר של סידורי ביטחון, ומי שלא חווה מקרוב הכנסת אורחים ולא מכיר מישהו מבני הדודים המיתולוגיים שלנו מפספס.
"ביבי יתקע אותנו עם הפלשתינים" זאת לא סיסמת בחירות שהיתה עוברת בשלום כאן בגוש. וכשסאנא מספרת כמה צדקה אספו אצלם בכפר לכבוד החג, כי ברמדאן כל איש מפריש מעשר לפי יכולתו, אני מבינה כמה ההיגיון שלהם בריא וכמה אנחנו התרחקנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו