השבוע במסיבת הניצחון של הליכוד בירושלים ראיתי הרבה נשים, גברים, דתיים, חילונים, צעירים ומבוגרים שמחים ועולזים. מצהלות החוגגים היו בעיקר ביטוי לניצחון הימין על תקשורת השמאל. הנוכחים הפנימו שרשימת כחול לבן היא המצאת התקשורת, שהדפיסה בתלת־ממד את הסיסמה "רק לא ביבי".
אברמוביץ', פלג וחבריהם, מביאי דברם של אדוני המשטרה והמשפט, ממשיכים את מערכת הבחירות כאילו לא היתה הכרעה דמוקרטית על ידי האזרחים. הכישלון בבחירות מייצר אנרגיות חדשות, שמפיקות כותרות מוזמנות ומוכרות מימים עברו.
הנשיא (בדימוס) אהרן ברק כתב לא פעם שלבית המשפט אין חרב וארנק, אלא את אמון הציבור. לעיתים מתקבל הרושם שיש מחלוקת באשר להגדרת "הציבור". השמאל הישראלי כבר הוכיח פעמים רבות שלדעתו, בליברליזם המודרני אין חשיבות רבה לציבור, שנחשב בעיניו כעדר בורים, טרדנים וחסרי שיקול דעת. רק "הציבור המתקדם והנאור" הוא הראוי להתייחסות ולהערכה. בעיני אליטת המשפט, הציבור הוא "הקהילייה המשפטית", הכוללת שופטים, עורכי דין, אנשי אקדמיה ופרשנים, שהם חוליית קישור בין המשפט להמונים.
בימים האחרונים קיבלנו שיעור מאלף כיצד פועל שיתוף הפעולה בין אליטת המשפט לבין עושי דברה בתקשורת. ברגע שעלתה אפשרות שיריב לוין ימונה לשר המשפטים, הזדעק גיא פלג וטען שהוא לא מעלה על דעתו שראש הממשלה ימסור לו את התיק בעודו "יודע שענייניו צפויים להתגלגל בבית המשפט". מסר חד, שלא כדאי למנות שר לעומתי שלא מוכן ליישר קו עם השתלטות מערכת המשפט על פעילות רשויות השלטון. מייד בוצעה השוואה למינוי פרופ' דניאל פרידמן על ידי אולמרט. רמז גס וברור.
לא צחקתי מ"הבדיחה" של אמנון אברמוביץ', שהסביר כי מינוי יריב לוין משמעותו "עוד שנת מאסר לנתניהו". איום מפורש שנשלח לנתניהו מיקיר האליטה המשפטית. עתה רק חסר שינסו לתפור תיק ליריב לוין. בסרט דומה כבר היינו. האליטה המשפטית יודעת לתפור תיקים ולסכל מינויים של מי שאינה חפצה ביקרם. השופט בדימוס רובינשטיין הצטרף בזעקות געוואלד נגד מגמה ראויה וחשובה לבזר כוח שלטוני בין הרשויות, כמקובל במדינות נאורות.
הכוח, שנצבר בידי בית המשפט העליון ונציגיו במערכות השלטון, משבש את יסודות הדמוקרטיה. שופטים אמורים לפתור סכסוכים ולהגן על המיעוט מפני עושק הרוב. ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם, שבה הרוב צריך הגנה מפני השתלטות המיעוט, שבחסות בית המשפט מנסה להנהיג את החברה מבלי שנבחר לכך.
סוגיית הכוח המתעצם של המערכת המשפטית מקבלת ביטוי עז גם בסוגיה החוקתית העקרונית של חסינות נבחרי הציבור. בשנת 2005, בעקבות ההצבעות הכפולות בכנסת, תוקן בזריזות יוצאת דופן חוק חסינות חברי הכנסת. בעקבות התיקון, היועמ"ש, על פי שיקול דעתו הבלעדי, יכול להגיש כתב אישום נגד חבר כנסת ישירות לבית המשפט, ללא צורך בהסרת חסינות. בכך יש פגיעה ממשית ועיוות מהותי בחסינות חברי הכנסת, חסינות שהיא נדבך מהותי ביכולתם של נבחרי ציבור לממש את שליחותם. משמעות התיקון היא שלחברי הכנסת אין חסינות, אלא אם כן הם מבקשים להפעיל אותה, תוך שהם נדרשים לנמק את הסיבות לדרישת החסינות. ברוב הדמוקרטיות הנאורות, כולל צרפת, אנגליה, קנדה, מדינות סקנדינביה ורבות אחרות, רשויות אכיפת החוק הן שצריכות לשכנע את הפרלמנטים להסיר את החסינות, ולא להפך. מהראוי לבחון שוב את סוגיית חסינות חברי הכנסת, במיוחד כשיש להשיב את האיזון בין רשויות השלטון במדינה. המנהיגים נבחרו להנהיג, יועצים משפטיים כדי לייעץ, ושופטים מונו כדי לשפוט.
חג הפסח מבטא חירות מתוך אחדות. יהי רצון שנוכל לבטל את החמיצות ולמצות ביחד, מתוך אחווה ורעות, את כל הטוב והיפה שיש בחיינו בארץ ישראל. חג שמח ממש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו