מספיק כבר להסתיר את "הפיל שבחדר"

ב־26 בספטמבר אשתקד, בשולי עצרת האו"ם, הודיע הנשיא טראמפ כי בכוונתו להציג את תוכנית השלום - אותה "עסקת מאה" - "בתוך שניים, שלושה עד ארבעה חודשים". ארבעת החודשים הסתיימו השבוע, אבל התוכנית המדוברת נמצאת כנראה עדיין ברחמה של מערכת קבלת ההחלטות בשדרות פנסילבניה 1600. 

ב־23 באוקטובר קיבלה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת דיווח, שעל פיו אם לא יגיש טראמפ את תוכניתו המתעכבת, יגיש נשיא צרפת, עמנואל מקרון, תוכנית משלו לישראלים ולפלשתינים, כדי לא להשאיר את הבמה המדינית ריקה. 

נותרו קצת יותר מחודשיים עד לבחירות אצלנו, והתוכנית המדינית נותרה בגדר "הפיל שבחדר" - מצד אחד מדובר בנושא המעסיק את הכל, ומצד שני אין מדברים עליו מחשש שכל דיבור "יצבע" את הדובר בצבע פוליטי ברור מדי, ויקטין את מרחב פעולתו - אם במערכת הבחירות עצמה, שבה הוא רוצה לזכות בתמיכת מי שאינם מסכימים לתפיסתו המדינית, ואם לאחריהן - כאשר ירצה להקים קואליציה או להצטרף לקואליציה שקווי היסוד שלה שונים מהכרזותיו המדיניות.

הנושאים שבהם מעסיקות המפלגות וראשיהן את ציבור הבוחרים הם, בדרך כלל, נושאי משנה או סגנון. זה מקל את האפשרות להתמקד באישים העומדים בראשי המפלגות ולא במה שהם אומרים, ובני גנץ הביא את הגישה הזו עד לאבסורד, עד שהסכים לשתף אותנו, השבוע, בכמה מהגיגיו.

האם הישראלים ייצאו לקלפיות כדי להכריע בשאלה האם נכון עושה היועמ"ש כאשר הוא מכריז על הגשת כתב אישום כנגד רה"מ לפני שימוע, טרם הבחירות? האם כדי להצביע על חוק הגיוס, כאשר ברור ששום חוק גיוס לא יביא את הצעירים החרדים להתגייס בהמוניהם? האם מישהו יצביע בגלל מחיר הגז?

 

מי בכלל רוצה תוכנית מדינית? טראמפ, מרקל ומקרון // צילום: אי.אף.פי

 

פני כל המפלגות למרכז, כי שם שוכנים הקולות של מי שהפוליטיקה פחות חשובה להם, אלה שההתלבטות שלהם היא בין להישאר בבית או להגיע לקלפי, אלה שמחליטים ברגע האחרון כיצד יצביעו, שאינם מאמינים בכוחם לשנות, ואשר טועים להאמין כי ההבדלים בין המפלגות הם הבדלי נוסח בלבד.

האמת שונה, כמובן. ההבדל בין המחנה המבין כי תשלום מחיר עבור שלום כדאי, ובין מי שרואה בהסכם השלום מלכודת, הוא יום ולילה. הפער בין הגוש שעשה מאמצים גדולים להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואשר היה מוכן גם ליטול סיכונים אישיים כדי להגיע לכך, כולל רצח ראש ממשלה, לבין הגוש הבולם את מהלך השלום באלף תירוצים, מתוך כוונה, או - לפחות - נכונות להותיר על כנו את המצב הקיים, הוא הפער הפוליטי הגדול ביותר. לא בדמוקרטיות רבות בעולם ניתן להצביע על פער שכזה, הנוגע, אישית, לחיי כל מצביע ומצביע. הבריחה מן הנושא החשוב ביותר על סדר היום הישראלי ב־52 השנים האחרונות היא בבחינת מותרות.

השאלה אינה אם מפלגה בראשות שני צעירים כישרוניים יכולה להכיל חילונים ודתיים בכפיפה אחת, אלא אם הם עלולים להמשיך ולהוביל את ישראל לעבר תהום במדיניות של סיפוח, להכשרה בדיעבד של מגורים על קרקעות פרטיות, ולפגיעה קשה במעמד בית המשפט. השאלה אינה יוקר המחיה אלא החיים עצמם: האם ביטחוננו תלוי באחזקת שטח גדול יותר, או שדווקא האחזקה הזו היא מקור הבעיה הביטחונית.

זה הפיל שבחדר, ואם אנחנו הולכים על בהונות כדי שלא להמחישו, מן הראוי שמישהו אחר, אולי טראמפ, אולי מקרון, יזכירו לנו שזה העיקר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו