רצה הגורל ובמקביל להחלטה להקדמת הבחירות, התפרסם ב"במקור ראשון" מאמר של פרופ' עודד היילברונר מהאוניברסיטה העברית על שקיעתו של השמאל הישראלי שהיא "מהדהדת משבר כללי יותר שעובר על הליברליזם המערבי" ("שבר שמאלי", 21.12.2018). הליברליזם הפרוגרסיבי שרוי כיום, כמסקנתו החוקרים המצוטטים במאמר ב"אווירה של כניעה, השלמה ובעיקר מלנכוליה ונוסטלגיה לעבר, שבו השמאל היה לא רק הכוח ההגמוני, אלא הציע חזון אוטופי, עולם חדש, אמיץ". בפתח המאה ה־21 העולם נראה "כעולם חדש, עגום".
המאמר לא מנסה להבין את הסיבות לכישלונותיו של הליברליזם הפרוגרסיבי. הוא מתעלם מהתפקיד המרכזי שרעיונותיו האוטופיים של ליברליזם זה מילאו בגרימת אי היציבות הפוליטית, החברתית והכלכלית, לא רק בכל הדמוקרטיות האירופיות, אלא גם את בדמוקרטיות הבריטית והאמריקנית, הידועות ביציבותן ארוכת השנים. בהשוואה למצבן של הדמוקרטיות המערביות האחרות, ישראל נהנית כיום, חרף גורמים משפיעים ייחודיים, מהם קשים מאד, מיציבות פוליטית, חברתית, כלכלית ואפילו ביטחונית גבוהה יחסית.
את הצלחת הדמוקרטיה הישראלית לשמור על יציבותה, יש לייחס לעובדה שבניגוד לדמוקרטיות האחרות, היא לא נפלה בפח חזונותיו האוטופיים של הליברליזם הפרוגרסיבי. גרמה לכך אולי המכה הקשה שהנחית עליה "חזון אוסלו", ספינת הדגל הראשונה של הליברליזם הפלורליסטי המערבי. זה היה חזון מופרך, שלא רק שלא הביא שלום, אלא הפך את ישראל מקורבן לסרבנות ערבית עקבית להכיר בזכותה להתקיים, לזו שאשמה באי השגת השלום, ולכן גם אשמה בצרות הערבים והעולם, עד לאובדן הלגיטימיות לקיומה.
את ההצלחה ליציבות הדמוקרטיה הישראלית יש ליחס לשלושה: לנתניהו, לבוחר הישראלי שנתן בו את אמונו ובחר בו במשך עשור, ולערכי הליברליזם הקונסטרוקטיבי שלאורם פעל נתניהו וקיבל את החלטותיו השקולות והמאוזנות, שהפכו את ישראל לאחת הדמוקרטיות היציבות והמשגשגות ביותר.
ערכי הליברליזם הקונסטרוקטיבי, שלאורם ניווט נתניהו את הפוליטיקה הישראלית בבִטחה - מבלי לעלות על שרטונות שפרסו לו מחד אופוזיציה מחוקה שהמירה את מורשתה הקונסטרוקטיבית באוטופיות של הליברליזם הפרוגרסיבי, ומאידך השתוללות ילדותית ולעיתים וולגרית של חברי קואליציה וחברי מפלגתו שלו - הם כיום הסוד הכמוס ביותר במדינה. ניסוחם כמצע רעיוני והצגתם כאופוזיציה רעיונית לערכי הליברליזם הפרוגרסיבי - שכאמור, אף מיצגיו מודים שכשל - היא כיום משימה ראשית.
נתניהו חייב להירתם למשימה זו באופן מיידי בעיקר לטובת אבטחת יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית לשנים רבות. זו גם משימה חשובה להנהרת דרכן של דמוקרטיות אחרות, שסטו מ"שביל הזהב" הקונסטרוקטיבי וכמו במאה ה־20, נפלו למלכודת האוטופית שכרה להן הליברליזם הפרוגרסיבי. אם ייעשה זאת, יוסב הדיון הפוליטי בבחירות הקרובות מדיון שכולו נסוב על אישים ("עבודת אלילים" כאחת ההגדרות בשיח הציבורי) לדיון שנסוב על ערכים, כפי שהיה במאה הקודמת.
הדרישה מהבוחר הישראלי להכריע לא בין אישים בלבד - אלא בין ערכים של ליברליזם פלורליסטי, שגם יצרניו מודים שפשט את הרגל (בלי לספק הסברים, הערכת נזקים ואחריות לנזקים), לבין ערכים של ליברליזם קונסטרוקטיבי עם קבלות מוכחות על הצלחה - עשויה לחולל שינוי מרחיק לכת בתמונת המצב הפוליטית במדינה, ואולי אף בדמוקרטיות נוספות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו