קץ החיים הטובים

אירוע התקיפה באילת לא סדק את זגוגית האקווריום של פרפרי הנופש • אלא שגם העיר הדרומית מתמסדת לה • ויותר משהמוות מסיים את חיינו, הוא מגדירם כסיפור עם התחלה, אמצע וסוף

מכירים את אוניברסיטת הדרום? שמעתן על בעיות המצוקה של הנגב? בדקו אותי, בכל פעם שמדברים על המפותח, החזון ונוף החיזיון ידברו על הנגב, אך כשמדברים על הנחשל, הנשוך והביזיון מדברים על הדרום. כך מתקיימת לה זה כמה עשורים שניות מילולית ומושגית, היוצרת על אותו מרחב - נגב של מעלה ודרום של מטה. 

אך כל זה מתאדה כאבק דרכים בשקיעה כשאתה נוסע אל המקום שרחוק באמת, אי שם בקצה כביש 90 - אילת. אילת שאיננה נגב, ואיננה דרום, אלא כבהגדרתו של נסראללה - אילת שהיא "באעדה, באעדה באעדה" העיר שמעבר להכל, מעבר לטוב ולרע, העיר שמתקיימת במרחב הדמדומים שיוצר את הכי חו"ל שאפשר לחוות בישראל, או שמא זה החו"ל הכי ישראלי שיש בעולם. 

בבוקר שישי האחרון, תקף עובד ירדני שניים מעמיתיו לעבודה בנמל אילת. הידיעה גררה לכמה רגעים את תשומת הלב הלאומית, ומהר מאוד התפוגגה אל תוך הכחול. מלצר מקועקע בפסוקי תהילים נושא קערת פירות־ים חלף לידינו. כששאלתי אם שמע משהו על הפיגוע, הוא תהה על מה אני מדבר.

מסביב, מתכנתים גלוחי ראש נכנסו למים בחליפות צלילה, פנסיונרים צבורים בלסו המבורגרים ובירה של שקיעה, וקבוצות של חייזרים בבגדי רכיבה ירוקים שעטו כעדרי באפלו על אופניים בכביש המוביל לטאבה. היה נראה כי האירוע בנמל לא הפריע לאיש, או סדק את זגוגית אקווריום החיים הטובים שזרמו מכל עבר. "אה, זה? כן, שמעתי על זה, לא פיגוע", אמר בפסקנות המלצר, "שני ערבים הלכו מכות. יהודי ניסה להפריד ביניהם וחטף קצת, לא ביג דיל..."

 

ברחש התנפצות גלי ים סוף, הרחק מתחת לרדאר התקשורתי, מחליפים העובדים הירדנים את האפריקנים בענף המלונאות והתיירות בעיר. "זה לא כמו שהיה פעם", מפרשנת מלצרית כחולת שיער, "כל המלונות פה היו אפריקנים, עכשיו זה ירדנים". לאן נעלמו המסתננים מאפריקה? הרוב חושבים שלתל אביב, דו"ח נתוני הזרים בישראל בחצייה הראשון של שנת 2018, מתאר ביובש סיפור היעלמות אחר. מספר המסתננים שנכנסו למדינה - 0, מספר המסתננים שעזבו מרצון - 1,345, המספר הרשמי של המסתננים השוהים במדינת ישראל כיום - 35,569, קצת יותר מחצי המספר שהיה רק לפני כמה שנים. 

באתר הקרוואנים בקצה החופים המוגדרים אני פוגש את א', אות בדויה, ומהר מאוד מתגלה מדוע הוא מעדיף לא לדבר. חי על החוף בקרוואן, מדי שבוע הוא מזיז אותו ימינה ושמאלה כדי שהפקחים יעזבו אותו בשקט. "פעם יכולת לחיות פה בלי דאגות על החוף", הוא מחייך חיוך צרוב קמטי שמש, "כל השנה: ים, עישונים, תיירות, עניינים".

אך גם לגרסת שנות האלפיים של הגדרת החופש האולטימטיבי - סקס, סמים ושאנטי־באנטי, מסתמן סוף. בשתיקת מרחקיה אילת הולכת ומשתנה, מתמסדת, מסתדרת. א' מקונן על ההווה - את הגבול עם מצרים סגרו כמו ואקום, אין חומר בלי אישור רפואי, תיירות כבר לא מגיעות כמו בעבר, והפקחים מסדירים את החופים ומבריחים את אנשי מושבת החוף הוותיקים לגור בחושות נסתרות מהעין.

אני שואל לדעתו על השילוב עם העובדים מירדן - "זה טוב לשקט", הוא אומר, עדיף על האפריקנים, לירדנים יש בית לחזור אליו, לא חיים ברחובות. "אבל זה רע לעיר", הוא מסיט את ראשו לכיוון עקבה, "גם ככה הם לוקחים אותנו בסיבוב, הירדנים מתפתחים בתיירות שחבל על הזמן, כל השוות עברו לצד השני של המפרץ".

אילת היא העיר שבה נקשרת הישראליות מכל קצותיה כדי להשתחרר ממעטה הגולם הקשיח, ולהפוך לפרפר הנופש. נערות ערביות צוהלות שרות עומר אדם בעברית, חרדי מדבר פוליטיקה עם יחפן בעל מוהוק מאיים, וקבוצת הודים חייכנים מאחלת שבת שלום לעוברים ולשבים.

כבר לא עיר הסרטים, בטח לא עיר המלכים, אך בכל כך הרבה מובנים אילת היא עיר העתיד של ישראל, גלויה צרובת שמש לתמונת החיים הישראליים הנכונים שעוד נכונים לנו, אם נעבוד ונחסוך קשה מספיק. חיים המזמרים על ניצחון היוונים, אך מכורים לטיפוח הגוף. חיי סביאה וספורט אקסטרים, נופש הדחקה של היומיומי, שנורקל מחומצן בין אטרקציית לד וניאון.

עיר שגם ללא ערך מוסף מהווה טיפול יקר אך שפוי לטראומת הישראליות היומיומית, זו שחיה מעל מנהרות הסכנה, לכודה במבט אל תוך הסמארטפון, מחפשת שגרת שקט מתמשך, בלי מרוצים, בלי פיגועים ובלי מבצעים, שגרת התייר בארצו המבקש לצלם את הסלפי המושלם מחיי פנאי שבהם לא קורה שום דבר, כי אין שום דבר, פרט לחיים עצמם.

 

השבוע חלפתי בעיר העתיקה בב"ש וראיתי את הכתובת על הבית הגאה, הנקרא על שמה של ד"ר יעל "בלי" חזן. שנה חלפה מאז מותה, ועד כמה ששמחתי שכבר יש מבנה לזכרה, נעצבתי מהמחשבה שאדם כה מלא חיים ופלא הפך לבניין.

היה ליעל קול רך כל כך, עד שלא פעם תהיתי איך היא יכלה לתפקד כמרצה ודוברת עם קול כה עדין ומעודן. קול ששיקף את נשמתה בבהירות הצליל. טוב ומטיב, ללא שמץ של כעס או מרירות, קול מלא בפליאה כלפי הקיים, קול מלא בחדוות הקיים, קול הקיימות.

כל כך לא הוגן או הגון היה מותה. בשיאה של זוגיות אמיצה, אימהות לילד פלא צעיר ורך, תינוקת חדשה בת חודש, בית חדש, קריירה חדשה שרק הנצה לאחר כל כך הרבה שנות לימודים והכנה. נדמה שכל חייה התכווננו לרגע הזה של תחילת החיים. והנה דווקא לכשהגיעו - הסתיימו החיים באבחה, בלי הגינות ובלי סיבה, סתם עוד תאונת דרכים מיותרת, מספר נוסף בסטטיסטיקה אכזרית, צירוף נסיבות שלא היו צריכות לקרות, אך קרו בלי הגינות ובלי היגיון, וזהו.

יותר משהמוות מסיים את חיינו כאן על האדמה, המוות מגדיר את חייו של מי שמת כסיפור עם התחלה, אמצע ובעיקר סוף. יעל עסקה בספרות ובשפה לאורך כל חייה הבוגרים. על גופה היא קעקעה שורות שיר, סמלים ומילים שהנחו אותה כמוטו מעצב לאורך חייה הקצרים.

כל מי שעוסק בכתיבה וקריאה, יודע שכל שורה, כל משפט וכל סיפור זקוקים לנקודה בסופם. אותה נקודה שלאחריה אנו שמחים או נעצבים, אך מתמלאים באותה תחושה מלאת פלא בסופו של סיפור או שיר טוב באמת - תחושת ההד המרפרף הומתעתע בקרבינו, שכמו סיפור חייה של יעל - נשלם אך לא תם.

משפטים שאנשים אומרים

רכבת ישראל

א: איזה בית משפט אתה צריך בתל אביב? יש לך כתובת?

ב: אין לי מושג, כתוב כאן בית משפט השלום.

א: זה נראה לי בארלוזורוב.

ג: תרד בתחנה הבאה, השלום.

א: את בטוחה? נראה לי הוא צריך ארלוזורוב.

ג: לא, תל אביב השלום, בית משפט השלום, זה עושה היגיון... שיירד שם.

א: טוב, תרד בשלום, על מה הדיון שלך?

ב: שלום בית.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו