נשים נרצחות במדינת ישראל והלב כואב עליהן, על ילדיהן שנותרים יתומים מאם ועל בני משפחותיהן שיכאבו אבל ושכול. על רקע סיפורן העצוב והטרגי של הקורבנות הללו, מקיימים ארגוני הנשים שביתת מחאה תחת הסיסמה "אני אישה, ואני שובתת".
אלה הנתונים, לטענת המארגנות: 24 נשים נרצחו מתחילת השנה, אישה אחת מכל חמש זקוקה למקלט לנשים מוכות ו־200 אלף נשים חיות במעגל האלימות. בבסיס השביתה עומדת התביעה להעברת רבע מיליארד שקלים לטובת המשך המאבק בנגע, טיפול בנשים מוכות והקצאת משאבים לטיפול בגברים אלימים.
כדאי תחילה לדייק בנתונים. מתוך 24 הקורבנות, שש נשים נרצחו בפועל על ידי בני זוגן. האחרות נרצחו - לצערנו - על רקע תופעות חברתיות אחרות לחלוטין, כגון בנים שרצחו את אימהותיהם, נסיבות פליליות ומה שמקובל לכנות "רצח על כבוד המשפחה". התופעה אפוא מורכבת, ולא חד־ממדית.
נמשיך. אין 200 אלף נשים מוכות בישראל ומעולם לא היו. מדובר בנתון שקרי ומעוות, שאין שום גוף מחקרי, טיפולי או ממשלתי שמוכן לעמוד מאחוריו. הסיבה פשוטה: במדינת ישראל נערך מחקר אחד בלבד בתחום האלימות הבין־זוגית, לפני 20 שנה בדיוק, שסקר מקריית שמונה עד אילת כ־2,400 נשים ומצא שהאלימות, כולל הקלה והקשה, מתרחשת בקרב כ־6% מהזוגות. ההתפלגות מורה שרוב האלימות סימטרית, כלומר שני בני הזוג אלימים זה כלפי זה.
הנתון הזה מותיר אותנו עם אלפי נשים וגברים שיש לטפל בהם, תוך אבחנה נכונה של הדינמיקה הזוגית. מאחורי המספרים מסתתר בדרך כלל סיפור על אישה ואיש, נרטיב של מפגש זוגי שנקלע למצוקה, עלה על שרטון ונכשל. ובעת שבני הזוג פונים אל הגורמים המוסמכים במערכת בתקווה לקבל סיוע, אפשר להניח מראש איזה יחס יקבל הגבר, ולאיזה יחס תזכה האישה.
צריך להודות: התפיסות החברתיות גורמות לרבים מאיתנו לראות כמעט תמיד וקודם כל את הגבר כאשם, עד שתוכח חפותו; האישה היא לפני הכל קורבן, עד שיוכח אחרת. זו לא בהכרח מסגרת התבוננות חיובית ויעילה, כי היא יוצרת הקשרים מנטליים מטעים. כך נוצר דפוס החשיבה השגוי שאם אנחנו דואגים לגברים, אנחנו בהכרח נגד נשים; שאם אנחנו מבקשים מנשים לקבל אחריות לחלקן בסכסוך או במחלוקת, אנחנו מעדיפים את האינטרס של הגברים ומקפחים את הנשים. המחשבה שאם מישהו דואג לגברים הוא מפקיר את הנשים, היא הבעייתית והשקרית ביותר. הדאגה לרווחתם ולשלומם של גברים פירושה דאגה גם לבנות זוגם, זו גם דאגה לאימהות שלהם, לבנותיהם, לכך שאיש במשפחה ובסביבת הזוג לא ייוותר נטוש, פגוע, לבדו וללא מענה.
השיח הציבורי כיום הוא חד־צדדי, מגמתי ומתעלם כמעט לחלוטין מהצד השני של המשוואה. מסעות ההסברה של המאבקים האחרונים מנציחים את העיוות: הם מסמנים צד אחד כ"אשם", ומתעלמים לחלוטין מאחריותו של הצד השני. לצערנו, השביתה המתוכננת להיום היא דוגמה לכך.
אין ספק, החיים בתוך זוגיות ומשפחה שנעשו למקום מסוכן עבור נשים וגברים הם בעיה חברתית טרגית וקשה. אבל הדרך לפתרון עוברת בהכרה במורכבות הבעיה, בעיקר כשהמציאות לא עולה בקנה אחד עם סטריאוטיפים ותפיסות מושרשות.
ד"ר רונית דרור היא עובדת סוציאלית, מומחית לאלימות במשפחה
