בזמן שרבים אצלנו צופים בתוכניות בישול בטלוויזיה, תוססות הרשתות הפלשתיניות וההמונים בולעים בתאווה את מנות ההסתה להשמדת ישראל שבהן מלעיטים מנהיגי חמאס את העזתים ותושבי שומרון ויהודה. בתחכום שטני משסים מנהיגי חמאס את ההמונים תאבי הנקם בישראל, ומשכיחים מהם את העובדה המרכזית: חמאס לבדו אחראי למצבם העגום. אלא שמבחינת העזתים כלה ונחרצה היא מעימם: גם אם הפכו אמירות חמאס החמוש את עזה בעקבות נסיגת ישראל למעין סינגפור משגשגת - דינה של ישראל לשמד.
ההסתה אינה נוצרת יש מאין. הבטחת השיבה לפלשתין מקננת בקרב הפלשתינים, ולא תסור מליבם בקרוב. בשירי ההסתה, במצגות ובסרטונים המרהיבים פורצים המוג'אהדין לתוך ישראל, והעזתים נשבעים שביום "השיבה" שבו יפרצו את הגבול, הם ישמידו את הציונים "עד האחרון שבהם".
שירי הקרב והמוני המתפרעים שצבאו אמש סמוך לגבול ליד קיבוץ זיקים הצהירו: "נשוב", נפשוט, נהרוס את הציונים וניקח את האדמה השדודה. ההסתה סביב "שבירת המצור" (פתיחת עזה להברחת הנשק) מתדלקת את השנאה, עילת קיומו של חמאס ותומכיו.
קשה להפנים, אך העולם האסלאמי, המיישם את מורשת השליח מוחמד ברוח הנחיותיו של אללה, מתיר הפרת חוזה, מוות לכופרים, עריפת ראשי מתנגדים, אונס ורצח תוך כדי כיבוש אדמות הזולת ושוד נכסיו. כך עשו השליח וחבריו בעבר; כך עשו אל־קאעידה ודאעש; כך עשו הסעודים למתנגד המשטר, העיתונאי ח'אשוקג'י; כך עשה הנבל מברקן שרצח יהודייה כפותה. זהו גם חלומו הרטוב מדם של חמאס לגבינו.
יש הסבורים שאפשר לדבר עם חמאס. הבעיה היא שחמאס מציע שנסכים לחיסולנו העצמי מייד, או בשלבים (באמצעות שביתות נשק, "הודנה" או "תהדיאה", שנועדו להתעצמותם הצבאית). בינתיים, הדרישה ל"שבירת המצור" היא סיסמה המניעה את ההמון המתפרע למימוש המטרה האמיתית: התחמשות, השמדת ישראל והשתלטות על אדמותיה. לו ויתר חמאס על חימושו ותוכניותיו להשמדתנו, היינו חוזרים למציאות שבה עבדו בישראל יותר מ־70 אלף פועלים עזתים מדי יום.
בדרך ל"שיבה" מככבת תחנת "אל־אקצא" של חמאס בעזה, המזרימה חומר בעירה תודעתי למוקדי העימות על הגדר. בדיווחיה מהשטח דורשים המתפרעים הקמת נמל ושדה תעופה בעזה ופתיחת מעבר רפיח. הדוברים מדגישים כי בכל מקרה תחסל ה"שיבה" הצפויה את מדינת היהודים. הם אף טוענים כי הגדלת תחום הדיג ומחוות הדלק והסחורות מישראל אינן אלא סימני חולשה. ה"כיבוש" הפחדן מאיים ומתגבר את כוחותיו, אך אינו עושה דבר.
ה"אהבלים" שלנו (כינוי פלשתיני למנהיגי השמאל) תמכו בעבר ב"שרשרת האנושית" של נוסייבה, שהיא מתכון משוכלל של רעיון ה"שיבה". גם היום הם מסרבים להבין שהשוויון בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים מיושם מתוקף חוק כבוד האדם וחירותו. אך יש להודות בגאווה שאין ולא יהיה שוויון בין הישראלים לפלשתינים בארץ ישראל היהודית. "חוק השבות" ייושם רק ליהודים. "חק אל־עודה" ("זכות השיבה") שמור לפלשתינים אצל אחיהם במדינות האסלאם.
וכך, בין תוכניות הבישול והריאליטי בטלוויזיה, לא נחשפים הישראלים לתוכניות חמאס והרש"פ לגבינו, המשתקפות בתחנות הלוויין "אל־אקצא" ו"אל־קודס" בערבית. דווקא הח"כים של "המשותפת", ועדת המעקב וארגוני הטרור הפלשתיניים עוקבים בחדווה רבה אחר טענת ה"שיבה" הזדונית, ופועלים למימושה.
התפרעויות ימי השישי בעזה נועדו לצבור עוצמה ותנופת המונים, ולבדוק את היתכנות מימוש ה"שיבה" בכוח לארצנו. זו אותה שיטת האספסוף המסתער מימי האינתיפאדות הקודמות, שכל תכליתה לייצר נחשול שועט, דילמות פעולה והסברה, שובל של הרוגים ודם ביישובי העוטף ובעומק הישראלי. צריך לבלום בתקיפות את התופעה עכשיו, בעודה על הגדר. תצוגה של גולגולות ראשי חמאס על כלונסאות גדר העוטף תמחיש את רצינות כוונותינו. נשמע אכזרי? השליח מוחמד לימד אותנו שזה עובד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו