אפשר שמבקריו של השר ארדן ותומכי הסטודנטית האמריקנית, לארה אל־קאסם, שכניסתה לארץ עוכבה, צודקים. מוטב שהטיפול בעניינה היה נעשה מראש, תוך הימנעות מצעדי אכיפה שיהפכוה לאסירת־ציון התורנית של המאבק הפרו־פלשתיני. ייתכן אף שבתום הבירור, יוסכם כי הסטודנטית רשאית ללמוד בישראל, למרות שקשריה עם גורמי BDS כסטודנטית בחו"ל, העלו סימני שאלה סבירים ביותר בדבר תכניותיה לשהותה בארץ.
עד כאן הוויכוח ברמת השיקולים הארגוניים והתדמיתיים. ברמה המהותית, ארדן צודק. הטיעונים כלפיו מלאי לעג: מה, סטודנטית צעירה, מבהילה כל כך את המעצמה החזקה במזרח התיכון? מה היא כבר עשתה, שהקפיץ את "משטרת המחשבות", החרימה חומוס?
זוהי גנבת דעת. מי שמצוי בהווי האוניברסיטאי בצפון אמריקה, יודע עד כמה מבוססת הפעילות האנטי־ישראלית שם על תאי־פעולה קטנים ומקומיים; עד כמה מושתת מנגנון הקריאה לחרם על תנועה מבוזרת, חסרת מבנה היררכי, שנציגויותיה הזעירות מנקדות את מפת הקמפוסים במערב. מי שנכח אי־פעם בסימפוזיון על הסכסוך הישראלי־פלשתיני בקמפוס מערבי, או ביקר ב"שבוע האפרטהייד" או כל "הפנינג" אנטי־ישראלי אחר, מכיר את כובד השפעתם של המסרים החד־צדדיים על על פרחי האליטות הכלכליות, המשפטיות, התקשורתיות והדיפלומטיות.
המאמץ היח"צני לגמד את פעילותה של אל־קאסם, חוטא בראש ובראשונה למצפון הפוליטי של תומכיה. זה לא פחות מתמוה, שדווקא אלה - שבשגרת היומיום נוהגים להעתיר כבוד על כל מיצג התנגדות לכיבוש ומייחלים למכת חרם שתעורר את המצפון הישראלי - ממהרים להציג פעולה אנטי־ישראלית בקמפוס אמריקני, כפרט ביוגרפי זניח.
מקומם עוד יותר הזלזול במשאבי הציבור ובאינטרס הלאומי. למה מקווים אלה הקוראים לחרם על ישראל, אם לא להסבת נזקים כלכליים, אקדמיים ותרבותיים חמורים למדינת ישראל? כיצד קורה, שאלה שרק אתמול זעקו נגד "בזבוז" כספי ציבור על מיזמי תרבות בהתנחלויות, נעשים לפתע נדיבים גדולים על חשבון משלם המיסים הישראלי?
הדברים מכוונים גם להנהלת האוניברסיטה העברית, שהצטרפה ברוב טקס למאבק לשחרורה של אל־קאסם, וראשיה אף הצהירו שהאקדמיה מאמינה ב"ריבוי קולות", ולכן "דוגלת בעמדה סובלנית כלפי הקוראים לחרם נגדנו".
במלוא הכבוד, ובמחילה רבה: על חשבון מי בדיוק? תנועת החרם סימנה את האקדמיה כיעד מועדף; חרם אקדמי על ישראל מתקיים דה־פקטו באופן גלוי וסמוי. מספיק שכתב־עת מוביל או כנס מדעי מרכזי ידחו מאמר או הרצאה מסיבות פוליטיות, כדי שאינספור שעות מחקר ומשאבים טכנולוגיים ירדו לטמיון. האם הקריאה להחרמת התוצרת המדעית, זו שמשלם המיסים הישראלי משקיע הון במימון מעבדותיה, מתקניה, מחקריה וחוקריה - היא חלק מ"ריבוי קולות" לגיטימי בין כותליכם?
הזלזול היהיר במאמצים להיאבק ב־BDS, גם כשהם מצטלמים פחות טוב, הוא יריקה בפרצופם של אזרחי ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו