"יום אחד שאלתי את אמא שלי אם אין לה חרטות, אם היא לא מצטערת על משהו שעשתה. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה, 'אין יום שאני לא שוכבת בסופו במיטה וחושבת. בכל לילה מחדש אותו סיפור, מה עשיתי נכון ומה לא, רק אז אני נרדמת. כשאני מתעוררת בבוקר, קורה דבר נהדר. כל מה שחשבתי עליו? נשכח'".
את הסיפור הזה סיפר השחקן זוכה פרסי האוסקר והאמי מתיו מקונוהיי, במפגש שנערך עימו לפני ימים אחדים בניו יורק. הקהל צחק, גם המראיין, ומקונוהיי יכול היה לסמן וי על סיפור אישי שלֶקַח בצידו, ושכל ידוען חייב שיהיה לו.
אף אחד לא שאל שאלת המשך שראוי היה לה שתישאל: האם זאת הדרך הנכונה לחיות את חייך - לשכוח ולהתקדם הלאה במהירות, ללא רגשות אשם המובילים לתיקון?
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים לא מתנצלים. טעיתי? לא נורא, שטויות, אלה החיים. מקסימום נאשים מישהו אחר. קחו לדוגמה את קמפיין ה"לא מתנצלים" של בנט. לכאורה קמפיין פרו־ישראלי, אבל בעצם קמפיין אנטי־יהודי, שהרי בקשת סליחה ביהדות היא ערך וחובה.
שעת הנעילה היא לא השעה שבה נועלים את הלב בפני מי שפגענו בו. אלוקים מוחל לנו רק מפני שידענו לבקש מחילה מהאחר.
לא יום של יוהרה הוא יום הכיפורים, גם לא יום של גבהות לב. להפך, ביום הכיפורים אדם מרכין ראשו בפני חולשותיו, מכיר בהן, מבין שהוא אנושי. קמפיין שהמהות שלו הוא "אני צודק נקודה", הוא קמפיין יהיר שאומר "אני לא רואה אף אחד, רק את עצמי, ואני מהמם".
גם ראש הממשלה נתניהו לא נושא באחריות אף פעם. הוא לא צריך; הוא פשוט מאשים את "השמאל". המשטרה חוקרת? שמאלנים. מילצ'ן מעיד? שמאלן.
ואי הנשיאה באחריות, הזחיחות, ההתנשאות, הן אם כל חטאת. זאת בעצם הצהרה - אני לא מאמין בחשבון נפש. אין ולא יכול להיות שטעיתי. אני החזק, אני שולט, אני מושלם.
שני ערכים נפלאים יש ביהדות - הכרת הטוב וסליחה. בשניהם ההנהגה הישראלית בועטת ברגל גסה, רומסת בזחיחות וביוהרה. הכרת הטוב נשכחה כבר מזמן, שהרי מה שעשו מנהיגי מפלגת העבודה לדורותיהם למען ישראל, לא קיים עוד בשיח; וסליחה זה לחלשים, אלה שלא מסוגלים להיות רק צודקים תמיד.
היהדות היא, בראש ובראשונה, שק ערכים; לא קרדום לחפור בו, לא סיבה להתנשאות, לא לגיטימציה לרמיסת האחר. בימים שבין כסה לעשור ראוי לזכור ולהזכיר: חשבון נפש ובקשת סליחה אינם חולשה, אלא כוח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו