בשבוע שעבר התפנה הנשיא טראמפ לרגע קט משלל כאבי הראש המעסיקים אותו בזירה הפנים־אמריקנית ושב אל עסקת המאה, העסקה החלומית שרוקחים אנשיו כדי להביא להסכם שלום בין ישראל לבין הפלשתינים. הוא הכריז כי ישראל תידרש לשלם מחיר גבוה יותר מאשר הפלשתינים בשל המקדמה שקיבלה - ההכרה האמריקנית בירושלים כבירתה.
אלא שבה בעת סגר עורך דינו ואיש סודו, מייקל כהן, עסקה משלו - עסקת טיעון עם התביעה במדינת ניו יורק, שבמסגרתה הודה כי שילם "דמי שתיקה" לכמה נשים שעימן הנשיא האמריקני עמד בעבר בקשר. עסקת טיעון זו עוררה רבים מהפרשנים בכלי התקשורת, שגם בימים כתיקונם רחוקים מלגלות לו יחס אוהד, להתחיל ולחשב את קיצו הפוליטי, ואפילו לנבא כי מייד לאחר הבחירות לבית הנבחרים בנובמבר הקרוב יניעו המחוקקים הדמוקרטים הליך הדחה.
כך או אחרת, נותרה בעינה השאלה עד כמה נחוש טראמפ לקדם עסקה בין ישראל לפלשתינים שממנה שני הצדדים רחוקים מלהתלהב, וגם לא ברור כלל עד כמה יוכל להתפנות מהאתגרים הניצבים בפניו מבית ולהשקיע עצמו, כפי שידע לעשות בעברו כיזם וכאיש עסקים, בקידומה של עסקה כזו.
אש"ף מיהר כהרגלו לגנות את טראמפ בשל "חרפת המאה" שהוא ואנשיו רוקחים בעבור הפלשתינים. אלו האחרונים נחושים, כך נראה, לדחות מכל וכל כל הצעת שלום אמריקנית, אפילו כזו הזוכה לתמיכה שבשתיקה מצד ירדן, מצרים וערב הסעודית. אכן, קשה להניח שיימצא מנהיג פלשתיני שיסכים לעסקה כזו שתדרוש מעמו הכרה בירושלים כבירת ישראל, ויתור על זכות השיבה והסתפקות במעט שעוד נותר בידיהם אחרי מאה שנות סכסוך. אחרי הכל, הצעות דומות לעסקת טראמפ ואף טובות ממנה הוצעו לפלשתינים בידי ממשלים אמריקניים ואף בידי ממשלות ישראליות לאורך השנים, אך את כולן דחו הפלשתינים בתקווה לקבל הצעה טובה יותר.
אלא שגם לפלשתינים עיסוקים אחרים בוערים יותר, ולאו דווקא בשל חג הקורבן שהסתיים זה עתה, וגם לא בצל תהליך ההסדרה שמקדמת מצרים בין חמאס לישראל בעזה, תהליך שבו הרשות הפלשתינית כלל אינה נוכחת. ברמאללה, כך מתברר, נערכים דווקא ליום שאחרי אבו מאזן. על פי מיטב המסורת המזרח־תיכונית מגייסים המתמודדים, דוגמת "מר כדורגל" ג'יבריל רג'וב או ראש המודיעין הכללי של הרשות מאגד פרג', כנופיות חמושות כדי להבטיח את ניצחונם. שהרי במזרח התיכון נקבע המנצח, ולענייננו היורש, לא על פי תוצאות ספירת הקולות בקלפיות, אלא על פי ספירת הרובים מחוצה להן.
גם בישראל אין איש ממתין בציפייה דרוכה באמת לבשורה שתגיע מוושינגטון. בשבוע שעבר ביקר כאן ג'ון בולטון, יועצו של טראמפ לביטחון לאומי. היה זה ביקור חשוב שלא עסק כלל בעסקת המאה, אלא בסוגיה דחופה הרבה יותר בעבור ישראל - הסוגיה האיראנית. טראמפ לא רק משמיע את הדברים הנכונים, אלא גם פועל בתחום זה. כך, למשל, הסנקציות שהטיל על טהרן, שפוגעות קשה בכלכלה האיראנית. אלא שבשורה התחתונה ספק אם יש בהצהרות ובסנקציות כלכליות די כדי למנוע את התגרענותה של איראן, ויותר מכך, כדי לדחוק אותה ממאחזיה בסוריה ובעיראק.
לסוגיות אלו עדיין אין לוושינגטון תשובה טובה. בשבוע שעבר צוטט הנשיא הרוסי פוטין כי היה רוצה לראות את איראן מחוץ לסוריה, אלא שהדבר לא בכוחו והוא זקוק לסיוע לשם כך. כוונתו היתה לכך שהוא מצפה מוושינגטון שתציע לו "עסקת מאה", שתבטיח את האינטרסים הרוסיים בסוריה, תעניק לגיטימציה וסיוע לבשאר אל־אסד, ובה בעת תרחיק את האיראנים ממדינה זו.
הנה עוד עסקה שבה ראוי לאמריקנים לעסוק, עסקה שאותה יוכלו לקדם ביתר קלות ושעשויה לתרום ליציבות האזורית וממילא גם לקידום הסדר ולכל הפחות להסדרה בין ישראל לבין הפלשתינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו