פסק הדין שניתן אתמול בידי בית הדין לעררים ראוי לקריאה מעמיקה. לא רק בשל אורכו, 48 עמודים צפופים של דיון בסוגיית ההכרה בפליטים, אלא בשל "הקול הקורא" שבו והזעקה הנשמעת מתוכו. הפעם לא מדובר רק בזעקתם של תושבי דרום תל אביב, אלא בזעקת ערכאה שיפוטית שסמל מדינת ישראל מתנוסס מעל ראשה.
רשות האוכלוסין וההגירה דחתה את בקשתו של הפליט האריתריאי שערק משירותו הצבאי וביקש לקבל מקלט בישראל בשל כך שאינו עומד בדרישות הדין. עם זאת, הרשות הכירה ב"זכותו הקבוצתית" של המערער שלא לשוב לארצו בשל כך שאריתריאה היא, כביכול, "מדינה במשבר".
בדחותו טענה זו עמד בית הדין, ובהרחבה, על המצב הדינמי של אריתריאה. בעשותו כן הפנה בית הדין את שימת הלב לתמורות הפוליטיות והמדיניות שחלו בעת האחרונה, במיוחד במישור היחסים שבין אריתריאה לאתיופיה, תמורות שיש להן השלכה ישירה על סוגיית "ההגנה הקבוצתית" ועוצמתה.
בית הדין, ערכאה זוטרה למדי בסולם הדרגות השיפוטי, היה מודע היטב לכוחו הדל. כבר בפתח דבריו הדגיש בית הדין שסמכותו מתמצה בביקורת שיפוטית על החלטת רשות ההגירה ואינה מתפשטת לכדי מתן "המלצות" לממשלה איזו מדיניות הגירה לנהל.
עם זאת, הדברים שנכתבו בפסק הדין באשר לחובת המדינה־הממשלה "לחשב מסלול מחדש" בסוגיית ההגירה, כמו גם הביקורת, המרומזת והמעודנת, על פסיקת בג"ץ בנושא, ראויים לעיון ולמחשבה, גם אם לא להסכמה.
אכן, כל מי שלב ונשמה בקרבו אינו יכול להיוותר אדיש לנוכח סבלם וכאבם של רבים מן הפליטים. גם הניסיון לתייג את כל בני הקבוצה כקולקטיב פסול מעיקרו. מי כעם היהודי, שחווה על בשרו את מוראות התיוג הכללי וההכתמה במעשים שלא עשה, צריך להיזהר בכגון אלה. גם מי שסבור שאסור להכניס ולו פליט או מהגר עבודה אחד לארץ, ושיש לגרש לאלתר את כל אלה שכבר נמצאים כאן, אינו רשאי להתעלם מחובתה של המדינה לטפל בהם באופן ראוי כל עוד הם מצויים באחריותנו, לנהוג בהם כבני אדם ולשמור מכל על זכויותיהם הבסיסיות.
אך תחושה דומה, מחייבת לא פחות, ואולי יותר, צריכה להתייחס לכאבם ולסבלם המתמשך של תושבי דרום תל אביב. תחושת "כיבוש הזרים", לצד מעשי פשע ואלימות, ופחד יומיומי המלווה חלק מהם בכל יציאה לרחוב, הם בוודאי סוגיה שעל מדינת ישראל לפתור ובהקדם.
פסק הדין מציב מראה גדולה אל מול פני מדיניות ההגירה הנוכחית ומפנה, בצדק, את הזרקור לא רק למבקשי המקלט, אלא גם, ואולי בעיקר, לתושבי דרום תל אביב, הסובלים זה תקופה ארוכה ואין להם מושיע.
מעבר למישור המשפטי הפורמלי, מן הראוי שרשויות ההגירה, ממשלת ישראל וגם בג"ץ יעיינו היטב בפסק הדין ויבחנו מחדש את עמדתם לאורו.
חודש אלול, שבו מודגשת מצוות החזרה בתשובה (שכוחה, בל נשכח, יפה גם בכל ימות השנה), ראוי לכך יותר מכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו