ההתיישבות כמילה גסה ב"עבודה"

ב־10 בנובמבר 1975 קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 3379, שעל פיה "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". בתגובה, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את הממשלה להחלטה על תגובה ציונית הולמת: הקמת ארבעה יישובים יהודיים חדשים בגולן. 

היתה זו החלטה טבעית לממשלה של מפלגת העבודה, מכיוון שההתיישבות היתה תמיד נשמת אפה של תנועת העבודה. המסר של רבין היה שבעוד הם מגנים את הציונות, אנחנו ממשיכים להגשים אותה. איך? בהקמת יישובים יהודיים בארץ ישראל.

כשמפלגת העבודה לוחמת בחוק הלאום, וממקדת את התנגדותה דווקא בסעיף המדבר על ההתיישבות היהודית ("המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה"), ניתן לקבוע שזו פשיטת רגל רעיונית של תנועת העבודה.

במפלגת העבודה מציגים את סעיף ההתיישבות היהודית כ"לאומנות" ו"גזענות". למה הדבר דומה? לכך שהמפלגות החרדיות תצאנה נגד לימוד תורה, בטענה שתורת ישראל היא תועבה. 

ביולי 1919 החליטה מפלגת פועלי ציון לשלוח משלחת לארץ ישראל, שתגבש תוכנית לבניינה של ארץ ישראל כחברה סוציאליסטית. באותה תקופה, פועלי ציון היתה המפלגה הסוציאליסטית הגדולה והחזקה בעולם היהודי. בראש המשלחת עמד המנהיג והוגה הדעות נחמן סירקין, ובין חבריה מנהיגים צעירים כבן־גוריון, בן־צבי, טבנקין, זלמן שז"ר ואחרים. זה היה המסד לתוכניתה של תנועת העבודה הציונית על גלגוליה השונים בעשרות השנים שלאחר מכן.

לב ליבה של התוכנית היה התיישבות יהודית בארץ ישראל, כביטוי להגשמת הציונות והסוציאליזם. מזכיר הוועדה זלמן שז"ר, לימים נשיאה השלישי של ישראל, תיאר את תפקידו של סירקין: "סירקין היה אבי התוכנית כולה... בראייה של חוזה חזיונות גדול ובציוד עצום של חוכמת כלכלנים... היה מרצה בפנינו את כל פרטי האוטופיה של התיישבות מיליון יהודים".

לאורך שנים, נקרעה תנועת העבודה, בין דרכו של בן־גוריון לזו של טבנקין והקיבוץ המאוחד. בן־גוריון ראה בהקמת מדינה את תכלית הציונות, ותמך בחלוקת הארץ. טבנקין ראה ביישוב הארץ עיקר, ואת המדינה ככלי שיאפשר את העלייה וההתיישבות ללא הפרעה, ולכן התנגד לחלוקה.

לאחר קום המדינה, הוויכוח בין השניים היה על הממלכתיות של בן־גוריון לעומת החלוציות הוולונטרית של טבנקין. אולם בדבר אחד לא נחלקו - עצם ההתיישבות. בן־גוריון סבר שהקמת ההתיישבות היהודית היא תפקיד המדינה ותפקידו צה"ל; לכן הקים את הנח"ל, ובחוק שירות הביטחון קבע שהשירות הצבאי של כל חייל בצה"ל יתחלק לשנת פעילות צבאית ולשנת הכשרה התיישבותית. 

בעיצומה של מלחמת השחרור אמר בן־גוריון: "שחררנו הנגב והגליל; הגליל - כולו, הנגב - רובו. ויש סיכוי שנשחרר עוד. אולם עדיין לא יישבנו אותם - לא הנגב ולא הגליל. לא מספיק לגרש את הפולש הזר - עלינו להכניס את המתיישב העברי. אין כיבוש של קיימא אלא בבניין... זהו מפעל לדורות". ובנאום בכנסת הראשונה ב־1949: "את כל החינוך בארץ, בבית הספר ומחוצה לו, בספרות ובעיתונות, יש לכוון לכך שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את ייעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית - לבנות את נשמות הארץ".

האיש שהוביל להגשמת החזון הזה היה לוי אשכול. בכל תולדות הציונות, לא היה כאשכול - המיישב הגדול של הארץ; האיש שהקים מאות יישובים יהודיים, לפני קום המדינה ובעיקר אחריה. כראש הממשלה, הוא הוביל לאחר מלחמת ששת הימים להתיישבות מעבר לקו הירוק.

על אזורי ההתיישבות התגלעה מחלוקת בתנועת העבודה ובציבור הישראלי, אך לא על עצם הרעיון ההתיישבותי. כאשר החלו פעולות "גוש אמונים" להתיישבות ביהודה ושומרון, הפגינו נגדם צעירי "השומר הצעיר" בסיסמה - לכו להתיישב בגליל ובנגב. 

ולפתע, ההתיישבות היהודית באשר היא היתה למילה גסה במפלגת העבודה. זהו שבר ערכי ואידיאולוגי של מפלגה זו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו