ההתנגדות לחוק הלאום: הבלים ברוח

1 בראיון שהעניקה אתמול לאראל סג"ל ולרועי עידן ברדיו 103FM, הסבירה סמדר שיר ש"חוק הפונדקאות הוא בתוך חוק הלאום". ההבל המביך נאמר בסופה של שיחה, שבה התקשתה המשוררת והסופרת הפופולרית לספק דוגמה בודדה לאופן שבו פוגע חוק הלאום בזכויותיהם של הדרוזים בישראל. 

זהו אינו מקרה חריג. מאז נחקק, לא הצליחו מתנגדי חוק היסוד להסביר כיצד הוא מקפח את זכויות האזרח של המיעוטים הלאומיים והדתיים בישראל. הזירה הציבורית משופעת באמירות פסקניות - מ"הדרוזים הפכו לאזרחים סוג ב'" ועד "חוק אפרטהייד גזעני". אבל נימוק הגון או המחשה קונקרטית טרם שמענו - זולת הפצרות ל"צפיית חובה" או "מוכרחים להאזין" לפלוני, המתאבל בדמעות על פניה של ישראל "ביום השחור הזה". 

2 בשוליים, מוכנים כמה אמיצים להודות שהבעיה אינה בתוכן החוק, אלא בעצם חקיקתו או במה שלא נכתב בו. בכך, למעשה, מסתיים מאגר הטיעונים. הסיבה פשוטה: אי אפשר להכריז על הזדהות מלאה עם הערכים הבסיסיים שהחוק מבטא מצד אחד, ומצד אחר לצווח שעצם חקיקתו היא פעולה גזענית ומפלה. 

"מדוע צריך לעגן את יהדותה של המדינה בחוק יסוד?" יזדעקו בהיתממות, "הרי בנינו את מדינת היהודים והגענו עד הנה גם בלי החוק הזה". זהו הפח הרטורי שאליו נפלו מתנגדי החוק, המודים מבלי משים שהם אמנם מכירים ב"זכויות היתר של היהודים", אבל מתנגדים לקיבוען בחוק - רק כדי לא להעליב את הקורבנות או לספוג ביקורת מהעולם. אז מי כאן הגזען?

3 היה אפשר לקוות שגילוי הדעת שפרסמו 180 אנשי רוח במחאה על חוק הלאום (והתיקון לחוק הפונדקאות), ייצוק תוכן משמעותי למאגר ההנמקות. אבל עצומתם אינה מחדשת דבר: היא אורגת את שלל הסיסמאות החבוטות לפסקה נמלצת, בתוספת חתימותיהם של אינטלקטואלים. פלא שסמדר שיר, כנציגת החותמים, לא הצליחה להסביר מדוע בעצם התגייסה למאבק בחקיקה האחרונה? 

ייתכן שזו המטרה: לא להעמיד טיעון, כדי שלא יהיה אפשר להפריכו. לכו תתווכחו עם הדמעות של קרמניצר, או עם "הזעזוע העמוק וטלטלת הלב" שעליהם מצהירים חותמי העצומה. סביר יותר, עם זאת, שזו הצהרה חברתית־אופנתית, שיח פנים־קבוצתי שנועד לצופף שורות ולהבטיח שבחוגי התרבות וההשכלה, שבתוכם יש בכל זאת כמה טיפוסים אינטליגנטיים, לא יבחינו בפרדוקס ויפקפקו חלילה בכיוון שאליו פנה העדר. 

עצומות אנשי הרוח, הרווחות במחוזותינו, צפויות ואינן מעשירות את השיח הציבורי, אינן מעודדות ויכוח ואינן פתוחות לעימות. הן אפילו לא מתריסות כבעבר. הן תכתיב מחשבתי, המסמן את גבולות גזרת התודעה עבור קבוצה שמתאפיינת ממילא בקו מחשבה אחיד באופן מחשיד.

4 אלא שהפעם, משום מה, מדגישים מנסחי העצומה את הבסיס המוסרי לעמדתם: "ישנם חטאים שנוגעים בלוז קיומו של העם היהודי ושל מולדתו", הם כותבים, "והם עניינם של אנשי הרוח ושל משפט ההיסטוריה". 

אם זו אכן עילת קיומכם והבסיס להשמעת קולכם, מותר לתמוה בקול רם, איפה הייתם כשאונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) קיבל החלטות המערערות על הקשר שבין היהודים לירושלים? מדוע שתקתם כשהנשיא אובאמה נשא ונתן עם האייתוללות האסלאמו־נאצים המאיימים להשמיד את מדינת היהודים? מדוע לא תמחו בפני ידידינו באירופה, הזוחלים כתולעים לחיקה של איראן, מרכזם הרוחני של חובבי הקריקטורות האנטישמיות? מתי סוף־סוף תואילו להתפלץ מדבריו הדוחים של אבו מאזן, ה"פרטנר", על השואה? 

לו הייתם עושים זאת, אולי היינו משתכנעים ש"לוז קיומו של העם היהודי במולדתו" עומד לנגד עיניכם המודאגות מחוק הלאום, ה"סותר את מגילת העצמאות שעל בסיסה הוקמה המדינה", כהגדרתכם. בינתיים, מתגנב ללב החשש שאת חוק הלאום לא קראתם, וגם את מגילת העצמאות שכחתם. את שמה, ואת מעמדכם, נשאתם לשווא. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו