נפילת האבן ההרודיאנית ממרומי הכותל המערבי - שאך בנס לא פגעה באיש - אינה עניין אזוטרי. גם סיפורי הפולקלור שנקשרו לאירוע אינם העיקר. האירוע מלמד בראש ובראשונה על כשלים במימוש הריבונות הישראלית בהר הבית ובסובב הר הבית.
זה שנים שישראל נענית לגחמות הוואקף וירדן, המתנגדים דתית ופוליטית לכך שמהנדסים ופועלים ישראלים הם שיטפלו בסדקים, בבלטים, במפולות ובהתערערות אבני חומות הר הבית. עכשיו מתברר שה"פוליטיקה" הזאת היא משחק באש. ישראל טעתה כשהפקידה בידי ירדן את הטיפול בכותל הדרומי ובכותל המזרחי של הר הבית, כאשר ניבעו בהם סדקים קשים. שוקה דורפמן ז"ל, מנכ"ל רשות העתיקות באותם הימים, ביקש שאנשי רשות העתיקות ופועלים ישראלים ישקמו את הכתלים. הוא מחה לשווא בפני רה"מ דאז, שרון, על החלטתו להפקיד מלאכה זו בידי ירדן.
ישראל נענשה על הטעות הזאת פעמיים: תחילה - כאשר נגלו לעין הטלאים המכוערים בחומות ההר, שאינם עומדים בקריטריונים של עבודת שימור ארכיאולוגית ראויה. בפעם השנייה היה זה לאחר התמוטטות סוללת העפר והשביל שהובילו לשער המוגרבים; שער הכניסה היחיד להר שמשמש יהודים ותיירים, במרומי הכותל המערבי.
אחרי שהסוללה קרסה, ישראל הקימה בחופזה גשר עץ מכוער. היא תכננה להחליפו בגשר נאה וקבוע, אבל הירדנים התערבו והביעו התנגדות עזה, בטענה שדין כותל אחד כדין כותל אחר; שאם שם הופקדה המלאכה בידיהם, גם כאן ראוי לנהוג כך. נתניהו נכנע. הוא גנז את התוכנית לבניית גשר קבוע ונעתר לדרישה הירדנית, גם כאשר בית המלוכה התנגד לפינוי פסולת בנייה ואשפה, שכוסו ביריעות פח "זמניות" שהוצמדו אל "הכותל המערבי הקטן" (חלק מהמשכו של הכותל המערבי, בתוככי הרובע המוסלמי). האשפה והפח עדיין שם, גם היום.
ההימנעות מבדיקה ומטיפול הנדסי שוטף באזור שממנו ניתקה האבן קשורה אף היא לאותם "אילוצים דתיים־מדיניים", אך אין להשלים עימם עוד. התנגדות דומה מצד הוואקף כמעט הביאה לקריסתן של אורוות שלמה בראשית שנות האלפיים. הוואקף השהה טיפול הנדסי דחוף בכותל המזרחי של ההר, וישראל התעשתה רק ברגע האחרון והכריחה למעשה את הוואקף לשתף עימה פעולה.
אילוץ דומה עלול היה להביא עלינו אסון בשבוע שעבר, ועכשיו הזמן לעשות מעשה. ישראל היא שצריכה לסרוק ולטפל הנדסית בחומות העתיקות של הר הבית. גורמים שונים משפיעים על יציבותן: ממשטר ההשקיה של הוואקף את הצמחייה ברחבת ההר, דרך חורפים גשומים במיוחד, רעידות אדמה, וכמובן הבלאי הטבעי שמאפיין גילי מתחמים שכאלה.
אם קיים יסוד כלשהוא לעלילת הכזב המוסלמית - "אל־אקצא בסכנה" - הרי הוא טמון במכשולים שהמוסלמים עצמם מערימים על טיפול מקצועי בכותלי ההר, מצידם החיצוני והפנימי. ישראל חייבת להדוף את הלחצים הללו, כי ביום ש"אל־אקצא" יתערער, או שחלקי כותל יתמוטטו - העולם יראה בה, ורק בה, אחראית. היא הרי הריבון בירושלים, ובהר הבית. לא הוואקף, וגם לא ממלכת ירדן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו