מושכל יסוד בבסיסו של כל משטר דמוקרטי־ליברלי: הכוח משחית, ואין לסמוך על כך שבעלי הכוח ירסנו את עצמם. לכן יש לבנות ממשל עם מנגנוני איזונים ובלמים. העיקרון המנחה בדמוקרטיות שונות להשגת תכלית זו, זהה: חלוקת כוח השלטון בין שלוש רשויות, כדי למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי גורם אחד.
לכאורה, מדובר בעיקרון מוכר מלימודי האזרחות. אלא שבזמן שכלי התקשורת מפציצים אותנו בטענות על "חקיקה מסוכנת"; פרשיות שחיתות כובשות את סדר היום הציבורי; ומאות עיתונאים עושים קריירה מביקורת הכנסת והממשלה - הם מגלים עיוורון שיטתי כלפי הסכנות הנשקפות לחירותנו מצד הרשות השופטת וממערכי החקירה והאכיפה של ישראל.
בישראל אין איזון בין הרשויות. שימו לב כמה מנגנונים פועלים למנוע מהכנסת והממשלה לנצל כוחן לרעה: הציבור יכול להחליף את חברי הכנסת; ביהמ"ש העליון מחזיק בסמכות לפסול חוקים או לבטל צעדים שלטוניים; הנחיות היועמ"ש לממשלה הפכו מהמלצות להוראות מחייבות; היועמ"ש אף מחזיק בכובע התובע הכללי ויכול להורות על פתיחה בחקירה והעמדה לדין של שרים וח"כים; המאבק בשחיתות השלטונית הפך ליעד על של המשטרה; מבקר המדינה עוסק בעיקר בביקורת על הממשלה; וכמובן, התקשורת וארגונים חוץ־פרלמנטריים מחפשים יומם ולילה פגמים בהתנהלות הממשלה והח"כים.
אבל מהם מנגנוני הבקרה, שימנעו מאנשי המערכת המשפטית והמשטרתית לנצל את כוחם לרעה? וביתר בהירות: האם ישנם מוסדות עצמאיים וחזקים, בעלי אינטרס מוגדר לחשוף פגמים בפעולותיהם של אנשי אגף החקירות למשל, או אנשי הפרקליטות?
התשובה אמורה להטריד את כולנו. אין בישראל מנגנונים ומוסדות עצמאיים כאלה, שיש להם "שיניים". משטרת ישראל יכולה לעצור, לחקור ולפגוע בחירות של אזרחי ישראל; פרקליטות המדינה יכולה להגיש כתבי אישום מופרכים, להתעלם מראיות ולהבליט אחרות; אגף החקירות ופרקליטות המדינה יכולים לגבש לעצמם סדרי עדיפויות עצמאיים ומשקיעים משאבי עתק בחקירות מסוימות, תוך התעלמות מפרשיות חמורות יותר; פרשיות חמורות של שופטים או אנשי פרקליטות מתאדות ואינן נבדקות.
נכון, ישנם שני גופים שאמורים לפעול כמנגנוני ביקורת מוסדיים - המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) ונציבות הביקורת על הפרקליטות. אלא שפעילותם היא בבחינת לעג לרש. לפני כשבועיים נחשף, שראש מח"ש החדשה קרן בר מנחם, אמרה בשיחות סגורות, שתפקיד מח"ש הוא להעניק למשטרה שירות. סמכויות נציבות הביקורת על הפרקליטות קוצצו כמעט לחלוטין באמצעות שביתת הפרקליטים. "שומרי הסף", שנלחמים בחברי הכנסת והשרים, מנעו בכוחניות את האפשרות להטיל פיקוח מינימלי על התנהלותם.
נותרנו עם מנגנון אחד בלבד: הפיקוח הפרלמנטרי של ועדות הכנסת. אלא שגם כאן המצב גרוע. בארה"ב, למשל, לחברי בית־הנבחרים יש סמכות לזמן ולחקור עדים, לקבל לידיהם פרוטוקולים, תכתובות דוא"ל ומועדי פגישות. אי־שיתוף פעולה מוגדר שם כעבירה פלילית. לעומת זאת, גם אם אצלנו יש לחברי הכנסת סמכות הצהרתית לבקש תשובות מפקידים ומשרתי ציבור - דוגמת פרקליט המדינה או המפכ"ל - בפועל, מושאי הביקורת יכולים לצפצף עליהם.
כך, רק בשבוע שעבר הורה היועמ"ש לממשלה לאנשי הפרקליטות והמשטרה, לא להתייצב לדיון בוועדת הפנים בנושא זיהום חקירות ראש הממשלה. זהו ביטוי מובהק לאיום החמור ביותר היום על המשטר הדמוקרטי בישראל: היעדרם של מנגנוני איזונים ובלמים ראויים על גופים בעלי עוצמה אדירה. היועמ"ש מנדלבליט רמס אפילו את הסמכות ההצהרתית של הפיקוח הפרלמנטרי.
נורתנו עם שאלת השאלות: מי שומר על שומרי הסף? התשובה, נכון להיום: אף אחד. אנחנו צריכים לתת אמון עיוור בגופים השלטוניים החזקים ביותר במדינה המודרנית, במוסדות המאיימים על חירותנו ורומסים לא רק את החוק והצדק, אלא גם את חירותנו הפוליטית וריבונותנו. חייבים לתקן את זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו