במלאות 18 שנה לנסיגה מדרום לבנון התראיין השבוע אהוד ברק, ראש הממשלה אז, ואמר: "גם אז וגם היום, אני גאה מאוד בהחלטה להוציא את כוחות צה"ל מלבנון... זה היה לאחר הרבה הסתייגויות מתוך המערכת הפוליטית והביטחונית, ולבסוף זה הצליח". האם באמת הנסיגה מלבנון הצליחה?
ברק אמר שהצליח "לקטוע את מה שעלה בחייהם של לוחמים רבים". כמה חוסר יושרה וחוצפה להעלים את חללי מלחמת לבנון השנייה, תוצאת הנסיגה. הנה מאזן הדמים: 165 אזרחים וחיילים הרוגים ו־2,628 פצועים. במלחמה אחת החזיר ברק בריבית דריבית את מה שניסה לחסוך בחיי אדם.
13 מיליארד שקלים היה מחיר המלחמה, שבה העורף הישראלי, מהצפון ועד תל אביב, הופגז ללא הרף מ"שמורות הטבע", הכפרים והעיירות מעבר לגבול, מבונקרים וממנהרות של חיזבאללה, שהוכנו בשקידה במשך חמש השנים מהנסיגה ועד לפרוץ המלחמה.
הנסיגה הצליחה? כשערפאת ראה את צה"ל בורח בפיקודו של ברק, פתח במתקפת טרור כדי לסלקנו משומרון ויהודה. וכי למה ישתרך אחרי נסראללה, והוא הרי מחבל ותיק יותר. יותר מאלף קורבנות ואלפי פצועים שילם העם היושב בציון, בשל הנסיגה תחת אש אויב שהפכה למדיניות ההנהגה המוחזקת כביטחונית. אצל אריק שרון, הרצון לא להתחכך עם האויב הביא אותו להתקפלות דומה ברצועה, מה שגרם להקמת מדינת חמאס בדרום. ברק כבר הכין עבורו את התקדים.
כיצד אירע המחדל שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים עד היום? ברק צודק בסַפְּרוֹ על ה"הסתייגויות" מתוכנית הנסיגה. מול ברק שחבר ל־4 אימהות ולתקשורת, עמדו כמעט כל הדרגים המקצועיים בזירה הלבנונית. ממאיר דגן מפקד יק"ל לשעבר ועד תא"ל אפי איתם מפקד אוגדה 98 הצפונית. בצד המודיעיני התנגדו אורי לובראני, השב"כ, 504 והמוסד. הם, חששו שהשותפים האסטרטגיים בצבא דרום לבנון - שישראל בנתה והפכה למקצועיים, כולל פקודות ונוהלי קשר לעיתים בעברית - לא יצליחו לעמוד לבדם בלי צה"ל, בהיותם מיעוט באזור. וכך, שנים של טיפוח יחסי קרבה ושת"פ בין צה"ל לכוחות מקומיים ירדו לטמיון.
והיתה איראן ברקע. ברק הוזהר שהאיראנים רוצים לבנות לשיעים בלבנון צבא, כדי לאיים על ישראל מצפון, נוסף על האיום הפלשתיני־חמאסי בדרום; מה שאכן קרה. מה שלא אפשר לשיעים של חיזבאללה להתבסס כצבא הייתה נוכחות צה"ל. אבל ברק היה לפני בחירות וחשב פוליטיקה. הוא ראה את התקשורת ותנועות חברתיות מטרללות את העם לסגת מלבנון, ומינף את הקמפיין לטובתו כנושא מרכזי בבחירות. כך הפך החייל המעוטר למוביל של כניעה לאומית. אבוי. עכשיו הוא מנסה לשנות את ההיסטוריה ולהשכיח את שאירע לפני 18 שנה.
למען הזיכרון, הנה מה שאירע: מול מצלמות העולם, ללא סדר, נסוגו בבהלה פלוגות הטנקים והחי"ר הישראליות לשער פאטמה במטולה, בעוד אזרחים שיעים מזנבים בהם. אחריהם הגיעו בבהלה המפקדים והלוחמים של צד"ל עם בני משפחותיהם. חבריי ואני ארגנו מגבית בגדים וכלי מיטה; הם הרי באו בחוסר כל. במקביל, תפסו לוחמי חיזבאללה את המוצבים ופה ושם גם ציוד לחימה סודי שנשכח בחפזון הבריחה. תמונת הניצחון שלהם עם דגלי חיזבאללה הדהדה בעולם הערבי.
אפי איתם ציטט את רוח המקורות: "תחילת ניסה (=בריחה) - נפילה". בעיקר בשל רוח התבוסה שהופגנה אז, שהיא מרכיב אסטרטגי. כתושב רמת הגולן מציין איתם שמול האיראנים מעבר לגבול הסורי מתנהל כעת עימות עם רוח חדשה־ישנה של עם ישראל. ואכן, אנשי הביטחון שהיו אז במרכז העשייה הביטחונית בלבנון שואבים עידוד מאחדות הדעות מול האויב האיראני. ישראל מקימה את קיר הברזל (שקרס) - מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו