לפני חמש שנים עליתי ארצה מארה"ב. מייד עם הגיעי התגייסתי לצה"ל כחייל בודד, וכבר חלפו שנתיים מאז השתחררתי. מדי שנה טסתי לארה"ב לבקר את משפחתי וחבריי, ובכל ביקור שאלתי את עצמי, מדוע אני חי בארץ?
השאלה המדויקת יותר שמלווה אותי היא, מדוע עליתי לארץ בכלל? עוד כשהייתי נער השתתפתי בתנועה במסגרת המשלחת לפולין ביום השואה, ולאחר מכן הגעתי לארץ בפעם הראשונה ביום הזיכרון וביום העצמאות.
במהלך אותו שבוע שבו ביקרתי בפולין ובישראל, נחשפתי לנקודת השפל הגדולה ביותר בהיסטוריה שלנו ומייד לאחר מכן עליתי לשיא, כשהתוודעתי למדינתנו העצמאית בארץ ישראל.
הבנתי מהי ציונות באמת, ולא רק מה שסיפרו לנו ב"לימודי יום ראשון". הגעתי למסקנה שזו אחריותי כיהודי החי בתפוצות להגן על ישראל, ממש כפי שהיא מחייבת את אזרחיה. הרגשתי שזו חובתי המוסרית. חלמתי לחזור לארץ כדי להתגייס לצה"ל, וכך עשיתי עם סיום התואר באוניברסיטה.
די במקרה, מאז עליתי ארצה כל ביקוריי בארה"ב אירעו בתקופת יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. בביקורי ה"מולדת" הללו נפגשתי עם חברים בערים רבות. לכולם יש דירות הרבה יותר יפות מזו שיש לי בתל אביב, מכוניות יפות יותר מזו שאין לי, ומן הסתם כולם מרוויחים יותר ממני, למרות העובדה שלמדנו באותה האוניברסיטה והתגוררנו באותם מעונות.
בארה"ב יש חנויות כלבו גדולות ומרשימות, שירות לקוחות ברמה גבוהה וקשה לשכוח את "וולמארט". קל מאד להידרדר ולשקול את האפשרות לחזור לחיים שנראים הרבה יותר נוחים ופשוטים שם. וכמו לא די בנוחות, עולות בי מחשבות כיצד זה היה אילו גרתי במרחק קצר מאמא, מאחי ומכל משפחתי? הרי לא תהיה לי סיבה להתגעגע אליהם בחגים ובימי הולדת.
כעולה חדש, לפעמים שכחתי את התשובה. שכחתי כיצד ולמה הגעתי למדינת ישראל, ואין תזכורת יותר טובה מהשבוע שבו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות - אותו זמן מיוחד ועמוס רגשית, שגרם לי להתאהב במדינת ישראל, בחברה הישראלית וברעיון הציוני. בשבוע הזה אני נזכר במה שהעם היהודי חווה, כשלא היה לו לאן לברוח בזמן שבוצע בו רצח עם. אלפי צעירים מתכנסים יחד לשמוע ניצולי שואה, כדי שנזכור ולא נשכח.
כאמריקני, הכרתי רק את יום הזיכרון האמריקני, שהוא לא יום עצוב, אלא מנוצל לחופש. משפחות יוצאות לפארקים לעשות על האש והקניונים נפתחים מוקדם יותר עם מבצעי קניות מיוחדים.
ביום הזיכרון הראשון שלי בארץ קיבלתי "טיפול בהלם", כשראיתי שכולם מכירים מהם צבא ומלחמה. האזרחים מכבדים את היום ושומעים סיפורי גבורה על לוחמים שנפלו כדי שהעם שלנו יוכל להסתובב בחופשיות ובביטחון.
האירוע הכי משונה עבורי כאמריקני שבא לארץ, הוא המעבר החד מהעצב של יום הזיכרון לשמחה של יום העצמאות. המשמעות היא שהגיבורים, שנזכרנו בהם ביום הזיכרון, לא נפלו לשווא, כי להיות עם חופשי בארצנו זה לא רק המנון, אלא מציאות ואפשרות לקיים את החיים בזכותם.
השבוע הזה גרם לי להתאהב במדינת ישראל, והשבוע הזה משאיר אותי כאן, בבית. החברה הישראלית היא ייחודית ומיוחדת, ואני גאה שבחרתי להיות חלק ממנה. יום הולדת 70 שמח, ישראל!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו