אזהרה: כישלון לימודי הלשון והשואה

לאחרונה גועשת הרשת אודות תוכנית הלימודים לקראת בחינת הבגרות בלשון עברית. עיקר הוויכוח עוסק בתועלת לימודי הלשון להתפתחות התרבותית וליכולת השימוש בשפה, כמו גם לכושר הביטוי בכתב ובעל-פה. בכיתות אחדות בתיכון שאני מנהל, שאלתי את השאלות הבאות: (1) מי שמע על אנה פרנק?  רוב כמעט מוחלט ידע את התשובה (אמנם ברמה בסיסית). (2) מי קרא את "יומנה של אנה פרנק"?  תלמידים בודדים ענו בחיוב (אחד או שניים אם בכלל). (3) מי קרא ספר כלשהו לאחרונה? לצערי, בודדים בלבד.

חינוך לקריאה ולמורשת תרבותית משותפת, לא צריך לחשוש מיצירת קודקס תרבותי מחייב. קיים עיסוק מתיש במיזוג טקסטים, מיצוי מידע, כתיבת מאמרי דעה וכו'. כל זה תוך בכי ונהי עד כמה הדור הצעיר אינו יודע לבצע מטלות כתיבה בסיסיות, ובמשתמע גם אינו עוסק בקריאה. לא לצורך לימודי ובוודאי גם לא כאורח חיים.

כשהייתי תלמיד (בשנות ה-70 ותחילת ה-80), לא היססו לחייב אותנו בקריאת ספרים וגם לבדוק זאת. בטוחני, שלא כולם אהבו זאת אך "מתוך שלא לִשְמה בא לִשְמה". כשקראנו, התפתח אוצר מילים, ידענו לסכם, וגם נפגשנו עם תרבויות אחרות.

כששאלתי את התלמידים על אנה פרנק, רציתי לקבל מושג ראשוני, מה הם יודעים על השואה. אפשר להתייחס אל השואה ומוראותיה כאל "מעמד הר סיני" של העם היהודי בעידן המודרני. בעבר (עד לפני כארבע שנים), תוכנית הלימודים לבגרות בהיסטוריה במגזר היהודי, כללה את השואה כחלק משמעותי. בשנים האחרונות כחלק מרפורמה במשרד החינוך, הוצאה השואה מבחינת הבגרות והפכה לנושא שלומדים ב"למידה משמעותית". המשמעות היא, החלשת מעמדו של נושא השואה בקרב התלמידים והמורים. אגב, יומנה של אנה פרנק, נמצא כחלק מחייב בתוכנית הלימודים של מדינות רבות, ובמיוחד גרמניה.

מה הקשר לבין לימודי הלשון ללימודי השואה? שניהם מתייחסים לתופעה הולכת וגוברת, בעיקר בקרב הצעירים, שהיא היעדר שפה, היעדר ידע בתרבות יהודית  וכללית, וקושי בהבעה לשונית - הבסיס לחיבור ולכידות בחברה הישראלית. 

למידה משמעותית יכולה להתרחש כאשר קיים מסד תרבותי והיסטורי מוצק. כאשר בשם תיאוריות חינוכיות, נוטשים חיזוק יסודות מוצקים ומתבססים על רגלי חרס, אל לנו לשאול מדוע שיח הנוער רדוד וחסר ידע. התעסקות במושגים לשוניים כמו "פסוקית נושא" וכדומה תוך הפקרת המסד האמיתי לחיותה של שפה מביא להפקרתה לרדידות וחלילה ליצירת שתי שפות (ספרותית ומדוברת).

הגיע הזמן לחזור למקורות. לא להתבייש בשינון, בלמידה על-פה, בבחינה על משמעות ביטויים וניבים ובחיוב קריאת ספרים. 

חיים בדש הינו מנהל תיכון מקיף יהוד, הגדול במדינה

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו