יש משהו עמוק ויסודי שמתנגדיו של נתניהו, ובעיקר המזועזעים מהחשדות שמייחסים לו לכאורה, מסרבים להבין: בכל מה שקשור לענייני תקשורת ומדיה, נתניהו לא נתפס על ידי תומכיו, וכנראה גם לא ייתפס בקרוב, כמושחת. הנרטיב הצר שלפיו האובססיה של נתניהו לתקשורת העבירה אותו על דעתו, ודחפה אותו להטות חקיקה או כספי ציבור בתמורה לסיקור אוהד, מתגמד לעומת הסיפור הגדול על שחרור המרחב הציבורי בעידן נתניהו.
זוהי מלחמת נרטיבים, ונתניהו מנצח בה, בעיקר משום שלעת עתה תיק העדויות שבידיו מרשים יותר. כמעט כל מי שמזדהה עם המחנה הלאומי, בעבר ובהווה, לא יכול להכחיש את תחושת האמנציפציה שהשתררה בתקופת שלטונו. הדברים כל כך מובהקים, שאפילו מו"ל הארץ, עמוס שוקן, יכול לגעור ביריביו: די להתבכיין, יש לכם "ישראל היום", ערוץ 20, "מקור ראשון", גלי ישראל, "בשבע"... והוא צודק, חלקית.
אלא שמי שמוכן להודות בכך ש"התקשורת כבר לא כזאת שמאלנית" חייב לקבל גם את העובדה שבעבור רבים במחנה הלאומי, תחושת השחרור הזו נזקפת במידה רבה לזכות נתניהו. צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהציבור עיוור למהפך הזה: ברור שהמונוליטיות המופרעת של עידן ההתנתקות כבר לא תוכל לחזור על עצמה.
לא רק חזקת החפות נזקפת לזכותו של נתניהו, אלא גם הקרדיט על המאבק הסיזיפי במבני העומק של מפת התקשורת הישראלית, והנכונות להתעמת, עד הסוף, הן עם המו"לים הפרטיים, והן עם השידור הציבורי. על הרקע הזה צריך להבין גם את המקור לאמוציות המופרזות, ההיסטריות, האובססיביות, כלפי נתניהו בחוג החברתי התקשורתי. זה לא רק שמאל נגד ימין, כפי שרבים בימין אוהבים להתלונן. זאת בראש ובראשונה תגובת הנגד של הגילדה לאיום ברפורמות שיפקיעו מכמה ידיים מונופול, שיערערו על מעמדם ההגמוני של אחרים, ושייאלצו את בעלי הבית לחלוק זמן מסך או מיקרופון עם שחקנים חדשים.
זה לא אומר שאין קווים אדומים, ואם יוצגו ראיות משכנעות, יתפלאו לראות גם ברחוב שוקן וגם ברחוב מוזס עד כמה מהר מקיא המחנה הלאומי את מושחתיו. אבל נכון להיום, כמעט כל מה שמספרים על נתניהו נתפס בקרב ציבורים גדולים כהכרח בל יגונה. אי אפשר לנהל את המלחמה הזו בלי ללכלך את הידיים, וליותר מדי גורמים יש כרגע עודף מוטיבציה לחבל בתהליך, ואם זה מאוחר מדי, אז פשוט לנקום. הכרזות הניצחון בסגנון "תם הטקס" רק מחזקות את הרושם הזה.
התמיכה בנתניהו ככל הנראה תימשך, עד שיושלם המהלך. וכפי הנראה היא אף תגבר כל עוד מרשים לעצמם עיתונאים רציניים לכנות את העיתון שאתם מחזיקים בכינויי גנאי, וכל עוד הברנז'ה תמשיך לנדות בהתנשאות עיתונאי ימין ולשרשר כל טעות מקלדת שלהם כהוכחה לאי־עמידתם בתנאי הסף של המועדון.
כי עבור רבים בציבור, אולי הרוב, זעקות השבר על פגיעה בחופש העיתונות וקריסת הדמוקרטיה פשוט לא עולות בקנה אחד עם הפלורליזם חסר התקדים שהם, כצרכנים, חווים מעברו השני של המתרס. מבחינתם זו אינה שחיתות. זו מהפכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו