תיק 4000, החם והטרי בתיקי חקירות נתניהו, מוצג בתקשורת באופן פשטני המוכֵר סיפור קל להבנה על טובים ורעים, מושחתים וצדיקים. הרעים: בזק, פילבר ונתניהו; והטובים - חברות אחרות ופקידים כמו המנכ"ל הקודם, אבי ברגר. בסיפור זה האינטרסים של בזק מוצגים כ"רדיפת בצע", ולעומת זאת האינטרסים של פרטנר, הוט וסלקום מוצגים כ"אינטרס הציבורי". אלא שמפת האינטרסים במשרד התקשורת מורכבת יותר ממה שנדמה, וההחלטות שהתקבלו בו במשך השנים השפיעו על מגוון אינטרסים רחב של חברות שונות.
עד כמה מעורבים בכירי המשרד באינטרסים של השוק אפשר ללמוד מהעובדות הפשוטות. המנכ"ל הקודם, אבי ברגר, היה חבר בוועדת גרונאו ב־2008, משם עבר לפרטנר ומשם מונה ב־2014 למנכ"ל משרד התקשורת. כיום הוא מספק שירותי ייעוץ לסלקום. הרן לבאות, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה במשרד, היה בכיר בחברת אקספון לפני מינויו, דבר שהוכר בהסכם ניגוד העניינים שלו. על יועמ"שית המשרד, דנה נויפלד, נאסר בניגוד עניינים לעסוק בנושאים אסטרטגיים הקשורים לתשתיות התקשורת.
גם חברי הוועדות הציבוריות אינם זרים לשחקנים בשוק התקשורת. בחברי ועדת חייק, למשל, אפשר למנות את מיכל אבן־חן, לשעבר סמנכ"לית פיתוח עסקים בבזק עד 2003, ויהודה סבן, סמנכ"ל תקשורת במשרד האוצר בזמן הוועדה שמונה לדירקטוריון פרטנר. בוועדת גרונאו אפשר למצוא - מלבד אבי ברגר - גם את משה הבא, בעברו יו"ר בזק בינלאומי.
לא חסרות החלטות שעוררו מחלוקת, כגון ההחלטה של ארדן וברגר לחייב את בזק לספק שירותי שיחות טלפון באופן סיטונאי, דבר שלא נכלל בוועדת חייק ובמסמך המדיניות של כחלון. המשמעות: הפסד של 1.3 מיליארד ש' לבזק ופגיעה ביכולתה להתחרות, המרוויחים? שאר השחקנים בשוק. החלטה דומה נוגעת להוט: אף שהוועדות ומסמך כחלון קבעו שרפורמת השוק הסיטונאי תחול על בזק והוט בתנאים דומים, קיבלה הוט שורת הקלות בשווי רב בנוגע לפריסת תשתיותיה והשירותים הסיטונאיים.
יש להדגיש: אין הכוונה לטעון שהמוזכרים כאן פעלו ממניעים זרים, אלא להמחיש כמה עמוקה הסימביוזה בין פקידי המשרד לשחקנים המרכזיים בשוק. כל החלטה "רעה" לבזק היא למעשה "טובה" לשחקנים האחרים. באותה מידה שפילבר היה "טוב" לבזק, ארדן, ברגר והרן היו "טובים" לפרטנר ולסלקום. אך רק סוג אחד של "הטבות" מעניין את המשטרה. ומה ביחס למנכ"ל בזק בתקופה הכי משמעותית, אבי גבאי? מדוע לא ייחקרו פעולותיו וקשריו עם פוליטיקאים אז?
התשובה לכך ברורה: לא חוקרים נושאים אלו כי זה טבעה של הפוליטיקה. כל החלטת רגולציה מיטיבה מעצם הגדרתה עם גורמים מסוימים בשוק, ואי אפשר להפוך כל החלטה לנושא לחקירה פלילית, שכן מדוע לעצור כאן? מה לגבי חוק האפודים הזוהרים (ארדן)? התקנות המחייבות התקנת מערכת מובילאיי (ישראל כץ)? חוק הספרים (לימור לבנת)? המאגר הביומטרי (סילבן שלום)? אלו רק דוגמאות בודדות לחוקים שהעניקו לחברות מסוימות רווחים עצומים, שלא היו מגיעים בדרך אחרת. אלא שבשום מקרה לא נפתחה חקירה, ובצדק!
אך כל זה משתנה כשמדובר בנתניהו. כאן כל אפשרות, אפילו קלושה ורחוקה, להציג את החלטותיו כנובעות משיקולים לא ענייניים הופכת מייד למסכת מעצרים, חקירות והדלפות. הפללת הפוליטיקה בישראל עובדת רק לכיוון אחד. זה צריך להדאיג אותנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו