התובנה המקובלת במערב נכשלה בהערכת התפתחויות במזרח התיכון. לדוגמא, ב-1978 זנחה התובנה המקובלת את השאח הפרסי – "השוטר האמריקני של המפרץ" – והעניקה רוח גבית לאייתולה חומייני שהפך את איראן לאיום על יציבות האזור והעולם. ב-1981 ו-2007 הענישה התובנה המקובלת את ישראל על הפצצת כורים גרעיניים בעיראק ובסוריה. עד פלישת סדאם חוסיין לכווית ב-1990, הוא נתפס על ידי התובנה המקובלת כבעל ברית ראוי לשיתוף פעולה מודיעיני עם ארה"ב.
ב-1994 העניקה התובנה המקובלת את פרס נובל לשלום לערפאת. ב-2010 הגדירה התובנה המקובלת את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי". ב-2012 הפנתה התובנה המקובלת עורף לנשיא מובראק ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים". ב-2018 מתעלמת התובנה המקובלת ממעורבות אבו מאזן בחינוך לשנאה, הסתה, וסיוע נדיב למשפחות טרוריסטים.
תובנה מקובלת מַעֲרבית, ומציאות מזרח תיכונית, הם דבר והיפוכו. בניגוד לתובנה במערב, מנהיגי ערב ערים להיעדר קשר בין העניין הפלשתיני לבין תזזיתיות המזה"ת מאז המאה ה-7. הם לא שקועים בעניין הפלשתיני, ומודעים למעורבות הפלשתינית בחתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערבית. הם שקועים באיומי האייתולות והטרור הסוני המאיימים לכלותם. זאת הסיבה להיעדר גיבוי מעשי למלל הערבי הפרו-פלשתיני.
בתקופת מלחמת האזרחים באפגניסטן (1989-1979) השקיעה סעודיה מיליארד דולרים לשנה במרד המוסלמי האנטי-סובייטי, פי-עשרה מהסיוע השנתי לאש"פ. מול השעיית הסיוע הסעודי לרש"פ (100– 200 מיליון דולרים), מעניקה סעודיה לתימן סיוע בסך 8 מיליארד דולרים במלחמה נגד המורדים החות'ים הנהנים מסיוע האייתולות. ריאד אף מעניקה מיליארדי דולרים למצרים וירדן.
הרחבת שתוף הפעולה בין ישראל למדינות ערב פרו-אמריקניות היא ביטוי לסדר העדיפויות שלהן ולתרומת ישראל למאבקי ההישרדות שלהן.
מנהיגי ערב אינם שוכחים את מעורבות ההנהגה הפלשתינית בטרור "האחים המוסלמים" במצרים באמצע שנות ה-50' ומעורבות חמאס בטרור האנטי-מצרי בסיני ב-2018; רצח קציני מודיעין סורים ב-1966; הצתת מלחמת אזרחים בירדן ב-1970; ליבוי מלחמות אזרחים בלבנון בשנות ה-70'; ותקיעת סכין בגב המארח הכוויתי ב-1990 כשהפלשתינים הצטרפו לסדאם חוסיין.
משום כך, הערבים לא נזעקו על גירוש כ-300,000 פלשתינים מכווית ב-1991, וגירוש יותר מ-50,000 פלשתינים מעיראק לאחר תליית צדאם חוסיין ב-2006. הם לא פעלו למען הפלשתינים – צבאית או פיננסית – בזמן מלחמות ישראל בפלשתינים בלבנון, בעזה ובשתי האינתיפאדות.
בניגוד לתובנה המקובלת במערב, מנהיגי ערב מבינים שהתנאי להישרדותם הוא הכרה במציאות, וזו מציבה את העניין הפלשתיני כגורם משני ושלילי בעיצוב המזרח התיכון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו