לפני חודשים ספורים געשה הזירה הציבורית בשל פוסט בפייסבוק שפרסמה מנהלת בית ספר, איריס גור, ובו כתבה מילים חמות לבתה, סרבנית המצפון. הח"כים עודד פורר (ישראל ביתנו) וענת ברקו (ליכוד), בחיזוק איתן ברושי (עבודה), זימנו דיון חירום בוועדת החינוך של הכנסת בעקבות הפרשה. הפובליציסטיקה הימנית, בפרט, תבעה לסלקה ממשרתה בטענה שמי שתומכת בסרבנות צבאית - לא ראויה לחנך את דור העתיד.
בשבוע שעבר התפרסמו דברים שאמר הרב יגאל לוינשטיין, מראשי המכינה הקדם־צבאית בעלי, בגנות קהילת הלהט"ב, ולא בפעם הראשונה. בפעמים הקודמות השתמש בביטויים דוגמת "סוטים", ואילו הפעם, בדברים שנשא בפני תלמידיו במהלך שיעור במכינה, הרחיב את הלקסיקון ל"עיוות מיני", "מום מיני" ו"טרגדיה מינית". הומוסקסואליות, הסביר, היא כמו איידס - אם את הראשון הדבירו, אז גם את השני צריך.
לכאורה, שני מקרים מקבילים, דילמה מוסרית דומה: מהם גבולות הסובלנות ביחס לדמויות חינוכיות בכירות, המבטאות עמדות שנויות במחלוקת? אבל ההבדלים - תהומיים. נתחיל בכך שגור פרסמה את דבריה בחשבון הפייסבוק הפרטי שלה. כל כמה שהגבולות מטושטשים בעידן הווירטואלי, היא עשתה זאת כאזרחית פרטית, ולא כיוונה את דבריה לאוזני תלמידיה. הרב לוינשטיין, לעומת זאת, מבטא את מסריו באופן עקבי כדמות מחנכת, בין כותלי המוסד החינוכי, ובפני תלמידיו. מסריו מהווים חלק אינטגרלי מהאג'נדה החינוכית המוצהרת שלו.
מה שמוביל להבדל השני: במסגרת של מכינה קדם־צבאית דתית, אמירותיו הערכיות של אחד מראשי הישיבה לחניכיה אינן בגדר "הבעת עמדה". הן לא נקודת מוצא לדיון, וודאי שאינן פתוחות לוויכוח. הן בגדר מסר פדגוגי מובהק, שנועד להקנות ערכים, להתוות דרך ולסמן גבולות.
אם אפשר להבין את הזעם הציבורי על מסריה של גור, אפשר להבין, על אחת כמה וכמה, את הסלידה מדבריו של הרב לוינשטיין. זו לא סתם הומופוביה. זהו שיח שנאה מקטב ומסית, המתייג חלקים נכבדים בציבור - שלא לדבר על אחוז מסוים מתלמידי המכינה עצמה - כחולי שיש למגר וכזיהום שיש לטהר. גם זו, לטעמי, איננה בגדר "עמדה" שראוי לסבול אותה בשיח הציבורי - ועוד פחות מכך בשיח החינוכי.
אומר מייד: מהמנהלת גור ועד הרב לוינשטיין, אני מתנגד נחרצות לקריאה לפיטורים של אדם על רקע עמדותיו. אבל מדוע לא נשמע קולו של הימין, זה שנעמד על רגליו האחוריות כנגד עמדותיה הפרו־סרבניות של גור, בתגובה להצהרותיו של הרב לוינשטיין? מדוע לא עולה, לפחות מתוך הימין החילוני־ליברלי, הוקעה צלולה ורועמת לדבריו סרי הטעם והמסיתים, בצירוף דרישה אסרטיבית להתנצלות פומבית והתנערות מצד שותפיו לניהול המכינה?
זוהי שעת מבחן לימין הליברלי. עליו להוכיח לא רק שהוא עקבי והגון, בבחינת נאה דורש נאה מקיים. עליו להראות שהוא עדיין דבק באתוס הסובלנות והפתיחות הייחודי לו. בעיקר, על הימין הליברלי ועל נבחריו להוכיח שהם מסוגלים לנסח אמירה ערכית חד־משמעית מתוקף מעמדם הממלכתי, גם אם הדבר כרוך בעימות עם שותפים אידיאולוגיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו