אני נזכר בפגישה שהיתה לי עם ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. זה היה בלשכתו, זמן קצר לאחר אחת מחקירות המשטרה הרבות שעבר. הייתי אז ראש מרצ, באופוזיציה לממשלתו, והוא עדכן אותי במשא ומתן המדיני האינטנסיבי שהמשיך לנהל עם הנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס.
אולמרט היה שפוך. נראה היה לי משונה להתחיל בשיחה עניינית על שאלת סיפוח אריאל במפה שהציע לבן שיחו, וגם ליבו לא היה נתון לפרטי השיחות המייגעות. הוא הביט בי ואמר: "דע לך, יוסי, אם יגישו נגדי כתב אישום בסוף, כל ראשי הממשלה הבאים יהיו נתונים לגורל דומה". לא רציתי לפתוח איתו בוויכוח. הוא נראה משוכנע בכך שלא עבר כל עבירה.
בפניי לא היה חומר מחקירותיו, ולא ניסיתי להתווכח איתו על השאלה אם קיים שד במערכת, שכל תפקידו הוא להפיל ראשי ממשלה מכהנים. הסתפקתי בכך שאיחלתי לו שחפותו תתברר עוד לפני שהעניין יגיע לבית המשפט. אבל מבטו אמר הכל: הוא הבין שזה יגיע לשם.
במוצאי יום שלישי ראיתי איש אחר באותה חצר, באותה בדידות, עם אותו דוכן, במסיבת עיתונאים שלא ראו בה עיתונאים, ושבוודאי לא היתה מסיבה. משוכנע בחפותו. סבור שקבלת מתנות בערך של מיליון שקלים היא דבר ראוי לנבחר ציבור שצריך לדווח על כל מתנה שהוא מקבל מעל למשהו כמו מאה שקלים. ומסביר מהלכים הזויים כמו המשא ומתן שניהל עם נוני מוזס, ואשר אותו הוא עצמו ביקש להקליט, כמהלך מניפולטיבי שבו הוליך את בן שיחו בכחש, ולא התכוון לשום מילה שאמר לו.
הבטתי באיש המוכשר הזה, אשר אני חולק עליו כמעט בכל נושא, וכמו על אולמרט, בשעתו, היו בי רחמים על מי שחש צורך להציג בפני הציבור את הרקורד שלו, ואת הפטריוטיזם שלו, ואת העובדה שוויתר על חיים נוחים עוד יותר כדי לשרת את תפיסותיו באשר לטובת ארצו.
ואני שואל את עצמי איך האיש הזה, שאינו מואשם באיוולת, מנסה לשכנע את צופיו ומאזיניו, התומכים והמתנגדים, כי המשימה העליונה עכשיו היא להישאר בתפקידו, וכי רבות מהמלצות המשטרה אינן מתקבלות על ידי היועץ המשפטי לממשלה. איך הוא מסביר לעצמו כי לדרוש מקודמו להתפטר על רקע זהה, בטענה שאדם אינו יכול לנהל מדינה כשעננה פלילית שכזו תלויה מעליו, אינה נכונה, באותה מידה, לגביו.
שהרי השאלה אינה כמה שעות ביום ימשיך לקיים דיונים. לכמה ביקורים בעולם ייצא ואילו נאומים ינאם. השאלה אינה אם יצליח להעלות על פניו ארשת של מי שהעניין המשפטי אינו בראש מעייניו, וכי הוא מסוגל להתרכז בכל נושא אחר שעל סדר היום, לטפל בעניינים דחופים ובשאלות של טווח ארוך, ולהוכיח לבני שיחו שהוא ישן היטב בלילה.
השאלה היא האם אדם במצבו, עם המלצות משטרה ברורות כל כך באשר לשוחד, מרמה והפרת אמונים, יכול להקדיש את מחשבותיו לטובת הכלל, והתשובה ניתנה כבר בתלמוד, במסכת סנהדרין: "אדם קרוב אצל עצמו". ברגע שחרב מונחת על צווארך, דעתך נתונה לצווארך, גם אם אתה מנסה ללבוש חיוך. כל דבר אחר אינו אנושי, ואתה אדם.
אם אכן - כפי שאני מאמין - נתניהו הוא פטריוט אמיתי, מוטלת עליו החובה לסגת, ולו לזמן קצר, לאחור, להציע לממשלה למנות שר שהוא סומך עליו כי יוכל לנהל את ענייני המדינה (ויש לפחות אחד כזה), ולהכריז על נבצרות עד להחלטת היועץ המשפטי בעניין העמדתו לדין, לאחר שימוע.
נכון שנבצרות נועדה לתקופה של עד מאה יום, ואילו המהלך התביעתי עלול להימשך הרבה יותר, אבל יש לכך תרופה, שתמנע מנתניהו את הצורך להתפטר: החוק קובע כי מדובר במאה ימים רציפים. די שנתניהו ישוב לתפקידו למשך יום־יומיים, בכל פעם שתקופה זו מסתיימת, כדי שלא יהיה מדובר ברציפות, וכדי שלא ייאלץ להתפטר.
ישראל זקוקה לראש ממשלה המתמקד באתגריה, ולא במי שחייב להתמקד בשאלה כיצד לשכנע את התובעים בצדקת דרכו. הנבצרות תאפשר לו לשוב לתפקידו אם יוחלט שלא להעמידו לדין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו