"ואל תחשיבו את הנהרגים למען אללה מתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם", סורת א'אל עמארן פסוק 169. זה קצת מוזר להציע עונש מוות כאפקט הרתעתי עבור אדם שהמוות בשבילו הוא דווקא חלק מהפרס; יש כאן סתירה פנימית די משעשעת. הכלכלה התיאולוגית נורא ברורה ואף אחד לא מנסה להסתיר אותה, בעיקר לא המוסלמים.
הטרוריסט החדש לוקח את המוות כהנחת עבודה, וגם זה לא מדויק. עבור רבים מהם המוות הוא שאיפה נשגבת ברובד המטאפיזי שמציע את המדורים היוקרתיים של חיי הנצח, וברובד הגשמי, הטינאייג'רי, המבחיל ממש. למרוח ג'ל על התספורת האופנתית, להעלות תמונת פרופיל חדשה לפייסבוק, לרצוח כמה שיותר אנשים בהתקף אדרנלין ולהפוך לגיבור הכפר ולגיבור של אמא. העובדה ש־72 בתולות מבית הספר לצד 72 בתולות בצד האחר יהפכו למעריצות מושבעות, היא רק הבונוס. לעונש המוות אין שום אפקט הרתעתי עבור אלה שהמוות הוא שאיפתם העליונה.
גם אין לו אפקט מונע. להפך: המערכת המשפטית בישראל אינה מסוגלת לייצר מצב שבו עונש המוות יבוצע סמוך לזמן הפיגוע. מדובר ביותר משנה ואולי שנתיים. כך נוצרת כמוסת זמן מסוכנת שתוביל פיגועים וחטיפות מיקוח לשיא שלא ידענו כמותו.
אין להציג את עונש המוות כחלופה ל"קייטנות הכלא" שהאזרח הישראלי מממן; זו אולי הדמגוגיה הגרועה מכולן. מדינת ישראל לא תהפוך לבית מטבחיים שמוציא מאות ואלפי אסירים להורג. גם אם נטיל את עונש המוות רק על מקרים חריגים של "רוצחים שמחייכים", מדובר בעשרות מועמדים לעומת אלפי אסירים.
כמי שאינה נמנית עם קהילת מקונני ה"מה תגיד הקהילה הבינלאומית", אני רואה היטב שישראל הבלתי מתנצלת של העשור האחרון מייצרת אהדה בינלאומית גדולה יותר מהגרסה המתנצלת שלה. לצד זאת, ראוי לציין שכעשרה מקרים מתוקשרים לאין קץ בשנה הם אולי גזר דין מוות למחבלים, אבל התאבדות קולקטיבית למדינת ישראל.
המוטיבציה הפוליטית "למכור" את עונש המוות לאזרחי ישראל ברורה, השאלה האמיתית היא מדוע הרעיון האומלל, הלא יעיל ולבטח הרסני הזה תופס אחיזה כל כך נרחבת בציבור?
התשובה אינה נעוצה במודל "הישראלי הגזען, האלים ורפה השכל", כפי שמציעה העילית החברתית פעם אחר פעם. התשובה נעוצה דווקא בעילית עצמה, בעיקר זו המשפטית המונעת כל פתרון יעיל, ויוצרת אגב כך תחושות תסכול ואוזלת יד מצטברות. הציבור הישראלי יודע שענישה כגון גירוש או הרס בתים תתורגם באופן מיידי להצלת חיי אדם. אותה עילית משפטית - המעידה על עצמה שהיא משפחה חמה ומלוכדת - התיישבה לצד שולחן עם מפה לבנה, שניצל וינאי ומוזיקה ברקע, באמצע הר הטרשים שנקרא המזרח התיכון.
התוצאה: חוקים אטומים ומנותקים מהקשר, שמבטלים בשישים את רצון הרוב תוך מחטף מתנשא אך בלתי מתפשר. בתוך סיר הלחץ הזה, הציבור הישראלי - שהוא מתון מטבעו, דמוקרטי מיסודו, חפץ חיים ואינטליגנטי - מוצא את עצמו כמה לכל סוג של פתרון, גם כשמדובר בפנטזיה לא יעילה, לא אפשרית וייתכן שגם לא מוסרית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו