האיראנים סובלים זה 1,400 שנה מפיצול אישיות לאומי. מחד גיסא, הם מוסלמים שאימצו את דתם של כובשי ארצם הערבים במאה ה־7 לספירה (עם האלפבית ואוצר המילים), והם שיעים הסוגדים ל־14 אישים ערבים קדושים, הנביא מחמד וצאצאיו. מאידך גיסא, האיראנים הם יורשים גאים של האימפריות הפרסיות המפוארות הקדם־אסלאמיות של כורש והאחמנים, של חוסרו והסאסנים. כשאיראני זקן אוזר כוחות לקום, הוא עשוי לצעוק "רוסתם!" - שמו של הגיבור האגדי האיראני־זורואסטרי - לא פחות משהוא עשוי לגנוח "יא חק!" ("הוי אללה!"). מחבר האפוס הגדול של איראן, "שאה־נאמֶה" (ספר המלכים), היה מוסלמי נאמן, ובכל זאת כינה את הערבים "אוכלי לטאות" והאשימם שהפכו את איראן למדבר תרבותי.
מאז שכבשו הערבים את איראן, הניסיונות להחיות את איראן הטרום־אסלאמית חוזרים על עצמם באופן עקבי יחסית, החל ממרידות הספארים והסמאנים בימי הביניים - מרידות שדוכאו בידי הח'ליפות האסלאמית - וכלה במאה ה־20, במאמץ של המלכים הפהלוויים להחליף את האסלאם בלאומיות איראנית - מאמץ שדוכא במהפכה החומייניסטית.
מרתק לעקוב אחר הסיסמאות בהפגנות שהתפרצו באיראן בימים האחרונים. למרות הטענה הנפוצה כי המניע הראשי למהומות הוא תרעומת על רקע כלכלי - טענה שנטענת בחופזה ביחס לכמעט כל התפרצות באיראן, כולל המהפכה ב־1979 - כמעט לא שומעים עכשיו ברחובות הערים האיראניות סיסמאות הקשורות למחיר הביצים, הלחם או הדירות.
לעומת זאת, שומעים לא רק ביקורת על מדיניות המשטר כמו ב־2009 - "תפסיקו להשקיע בסוריה, תתחילו להשקיע בנו!" - אלא אמירות חדשות ונועזות הרבה יותר. "מוות לרפובליקה האסלאמית!" צעקו בהמדאן; "חכמי דת, לכו הביתה, שחררו את המדינה!" צעקו בקום (מרכז הלימוד השיעי העולמי); "ראזה שאה (המלך הלאומן האנטי־אסלאמי והמתמערב שייסד את השושלת הפהלווית ב־1925), רוחך עוד חיה!" צעקו באספהאן; "מלך המלכים (כינוי למלך הפהלווי על בסיס הכינוי של המלכים האיראנים הקדומים) חזור אלינו!" צעקו באחואז; "מוות לחמינאי, אנו רוצים את פהלווי!" צעקו בשיראז. "אנחנו נצר לגזע הארי, לא צאצאי ערבים", קראו בקזווין. זוהי רוח חדשה: איראן כן, אסלאם לא.
האם זו תחילת הסוף של משטר האייתוללות? עדיין לא. מנגנוני הרפובליקה האסלאמית עצומים ויציבים, מכונת הדיכוי משומנת ואכזרית (ומתאמנת ללא הרף בסוריה ועיראק), ההצלחות במישור האזורי והבינלאומי מרשימות ומחזקות, ובל נשכח שלא כל האיראנים מזדהים עם המפגינים: חלק גדול עדיין מזדהה עם המרכיב האסלאמי של זהותם ואף עם עקרונות המהפכה (גם אם לא עם הממשלה). יתרה מזו, קשה לדמיין את סוג השלטון שיחליף את השלטון הנוכחי שהוא, לפחות לפי המבנה, דתי ודמוקרטי במקביל ונהנה מהפרדת רשויות, מערכת איזונים ובלמים, בחירות חופשיות למחצה ובמידה מסוימת חופש דעה ודיבור. קשה לראות את האוכלוסייה האיראנית מחרפת נפשה במהפכה להחזרת המונרכיה.
ובכל זאת, מדובר בתקדים. סיסמאות כאלה לא שמענו בעבר, ובוודאי לא בפריסה ובעוצמה כזו. המטוטלת האיראנית, שנעה הלוך וחזור במהלך הדורות בין הדת לבין הלאומיות, אולי מתחילה עתה את דרכה בחזרה ללאומיות ומתרחקת מהאסלאם - עם לא מעט עזרה מהחילוניות המערבית, שמחלחלת דרך האינטרנט. רוסתם!
פרופ' זאב מגן הוא מרצה ללימודי הערבית והאסלאם באונ' בר־אילן ובמרכז האקדמי שלם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו