התוכנית "עובדה" ששודרה בחמישי האחרון חשפה סוד גלוי: הוועדה למינוי שופטים מתנהלת בחוסר שקיפות משווע, וגורמים אינטרסנטיים בוחשים בקלחת מתחת לרדאר הציבורי ללא בקרה. מעורבותה של לשכת עורכי הדין במינוי השופטים היא שערורייתית ונגועה בניגוד עניינים יסודי: עורכי דין הממנים את השופטים שבפניהם הם או שותפיהם עתידים להופיע, זו מציאות שאין לה כל הצדקה. שופט היושב בדין אמור להציב לנגד עיניו רק את לשון החוק וערכי הצדק, ולא את כוחם הפוליטי של עורכי הדין העומדים מולו. מציאות זו היא בעייתית גם במצב רגיל, ועל אחת כמה וכמה כשראש לשכת עורכי הדין, המחזיק במשרד ליטיגציה גדול, הופך בעצמו לחבר הוועדה.
אבל הטלת רפש ביושב ראש הלשכה הנוכחי או בשרת המשפטים - כפי שעשתה אילנה דיין - היא עבודה קלה. האמת שנחשפת לפנינו חמורה הרבה יותר והבעיות עמוקות הרבה יותר. התעמולה של מצדדי שיטת מינוי השופטים הנוכחית טוענת כי רק כך אפשר להבטיח מינויים נקיים, נטולי פוליטיקה ואינטרסים. אך במבחן הזה הוועדה היא כישלון חרוץ: השופטים מתמנים על פי רוב ובהצבעה, נרקמות עסקאות בין קבוצות שונות בתוך הוועדה, ומערכת שלמה של עסקנים, לוביסטים ואינטרסנטים מקיפה את חבריה ולוחשת על אוזניהם. וכדי להחמיר את המצב, דיוני הוועדה מתנהלים הרחק מעין הציבור, ללא פרוטוקולים מפורטים וללא בקרה. יתרה מכך, הנהלת בתי המשפט שומרת בקנאות על דיוני "ועדת השניים", שבה נקבעות עמדותיהם של נציגי השופטים בוועדה ומוחלט באילו מועמדים יתמכו השופטים החברים בוועדה - ומסרבת למסור לציבור מידע או פרוטוקולים על המתרחש בחדרי החדרים של השופטים.
תחת ההבטחה להליך מקצועי ו"לא פוליטי" קיבלנו את המפלצת הגרועה מכל: פוליטיקה של פקידים לא נבחרים, עסקאות סמויות ואינטריגות גילדאיות של אליטה השומרת על עצמה. התוצאה היא שהפוליטיקה הפרלמנטרית ה"רגילה", שכולם מזלזלים בה ומגנים אותה, עדיפה לאין ערוך על פני עסקנות מגדל השן האוליגרכית. שם, לפחות, קיימות אמות מידה של שקיפות החשופות לעיתונות החוקרת, ומעל הכל - מדובר באנשים העומדים למבחן הציבור מפעם לפעם ומוסרים לו דין וחשבון.
אין זה מקרה ששיטת בחירת השופטים הנהוגה בישראל היא חריגה כמעט בכל העולם הדמוקרטי. בעוד בישראל שלושת נציגי הרשות השופטת הם הקבוצה הגדולה ביותר בתוך הוועדה, המונה תשעה חברים - ברוב המדינות המערביות כמעט אין לרשות השופטת מעמד בהליך הבחירה. במדינות אלו מינוי השופטים הוא הליך הנעשה על ידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, תוך שמירה על איזונים שונים ביניהן.
במקרים רבים נהוגה שיטת שימוע פומבי בטרם יאושר המינוי. די להתבונן בשימועים המעמיקים והרציניים שנעשים לשופטי העליון בארה"ב כדי להבין את הפוטנציאל הנעוץ בשיטה כזו, ואת האופן שבו יכולה שקיפות לחזק את אמון הציבור בניקיון כפיה של המערכת.
במקום להכניס מצלמות נסתרות ולהשתמש בתעלולים עיתונאיים כדי לחלץ קמצוץ מידע על המתרחש מאחורי דלתותיה הסגורות של הוועדה לבחירת שופטים, ראוי להפוך סוף־סוף את המשוואה ולאמץ אצלנו שיטה אמינה, שקופה ודמוקרטית יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו