כמעט שנה חלפה כבר מיום בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב, ואפשר לקבוע שאירוע זה האיץ והעמיק תהליכי תמורה, המשנים ללא הכר את פניה של המפלגה הרפובליקנית, ואולי גם את אופייה הכולל של המערכת הפוליטית האמריקנית.
משחר ימיה של ארה"ב כאומה עמדו בליבה עקרונות הפלורליזם, הפרגמטיזם והפשרה, שהצמיחו את הנטייה המושרשת לדון בסוגיות שנויות במחלוקת לגופן וללא קשר ישיר לאידיאולוגיה כלשהי. רפובליקנים ודמוקרטים, שמרנים וליברלים, ניצים ויונים - כולם היו מוכנים תמיד לכונן קואליציות זמניות בעניין מוגדר, וזאת מבלי שהשקפת עולמם מנעה מהם את גיבושה של עמדה משותפת בסוגיה זו או אחרת. העובדה ששתי המפלגות גם יחד הכניסו תחת קורתן אשכול שלם של אינטרסים וסקטורים שונים ומגוונים, תרמה תרומה מרכזית ליכולת זו לפעול בדרך עניינית ומעשית.
ואולם בעשורים האחרונים הלך דפוס פרגמטי זה ונשחק, בעוד סממני הקיטוב והשסע המחריפים יצרו מלחמת תרבות וערערו את המוסכמות הפוליטיות המסורתיות. על רקע זה אפשר לראות בניצחונו של טראמפ בבחירות 2016 קו פרשת מים מרכזי העשוי - מבחינת עוצמתו וגלי ההדף שהוא מחולל - לסתום את הגולל על קווי המתאר של הפוליטיקה המפלגתית הישנה. באופן ספציפי, לפנינו מקבץ של עדויות וסימנים המעידים על נתק בין האליטה הרפובליקנית הממסדית, בייחוד בסנאט, שנציגיה שואפים עדיין לפעול על בסיס דו־מפלגתי רחב, לבין הבסיס הרפובליקני, המצוי הרחק מגבעת הקפיטול מבחינה גאוגרפית ומבחינה תודעתית. אין המדובר רק בפנייה אל עבר הימין הדתי, הערכי והאידיאולוגי. שכן אף על פי שמוקד התמיכה העיקרי בנשיא ה־45 מורכב ממעמד הצווארון הכחול, שעמדותיו הפוליטיות הן שמרניות באופן מסורתי, מדובר גם במצוקתם הגוברת של ציבורים אלה על רקע תהליכי הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית המואצת, שפגעו בהם קשות.
המהפכה הפוקדת את המחנה הרפובליקני היא, אפוא, בעלת אופי מקיף יותר. שכן, לפנינו קריאת תיגר כנגד הממסד הרפובליקני בוושינגטון, שטרם עיכל את משמעותה של הצבעת המחאה, שהובילה את טראמפ היישר אל המשרד הסגלגל. לנוכח העובדה שהמנהיגות הרפובליקנית בסנאט (ובמיוחד אישים בולטים כמנהיג סיעת הרוב, מיץ' מקונל, והסנאטור רב המוניטין והתהילה, ג'ון מקיין) חברה לא אחת ליריב הדמוקרטי במהלך החודשים האחרונים במטרה לסכל מהלכי חקיקה מרכזיים שיזם טראמפ, התגבש לאחרונה גל מחאה - שבשבוע האחרון הפך לצונאמי של ממש - שהבהיר לאליטה זו עד כמה היא נותרה מנוכרת ומנותקת מהלכי הרוח הרווחים בקרב ציבור אוהדיה ותומכיה של המפלגה. הביטוי האולטימטיבי לכך ששולי התמרון ומרחב ההשפעה של הממסד הרפובליקני הצטמצמו באופן ניכר, ניתן בימים האחרונים הן בטנסי והן באריזונה. זאת, בעוד הסנאטור הבכיר בוב קורקר מטנסי, המכהן כיו"ר ועדת החוץ של הסנאט, והסנאטור ג'ף פלייק מאריזונה, הודיעו שלא יציגו את מועמדותם לתקופת כהונה נוספת בעקבות ביקורתם החריפה על מנהיגותו, אישיותו ודפוסי התנהלותו של הנשיא.
אף על פי שמבחינה אידיאולוגית לא קיים פער של ממש בין עמדותיהם של השניים לבין עמדות הממשל, כל הסקרים שנערכו לאחרונה בטנסי ובאריזונה מצביעים על כך שגישתם הלעומתית כלפי הבית הלבן עוררה זעם רב בקרב הבסיס הרפובליקני, ומזערה את סיכוייהם לשרוד במרוץ הפנים מפלגתי הממשמש ובא. החלטתם לפרוש היתה בלתי נמנעת, והוכיחה שהמפלגה הרפובליקנית הפכה לתנועה שהזדהותה הרגשית עם מי שעומד בראשה היא עמוקה, ושכל ניסיון לפגוע בעוגן נאמנות וסולידריות זה - סופו להיכשל.
הזמן הקרוב יוכיח אם וושינגטון הרפובליקנית מתחילה להפנים מסר זה, ואם עידן השותפות הבין־מפלגתית (תוך התעלמות מפסק דינו של הבוחר) הולך ונמוג. התמיכה הציבורית שממנה נהנה הנשיא במחנה הרפובליקני נותרה יציבה וגבוהה. שנה לפני בחירות הביניים לקונגרס, קשה לזלזל בחשיבות הדבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו