פיל בחנות קרמיקה

"חבר שלי השקיע את הבית שלו בעסק בירוחם; 20 איש עבדו אצלו, אבל העסק נקלע לקשיים, הבנקים לא הסכימו לתת לו שקל אשראי והוא נסגר. שמעת על זה? מישהו בתקשורת דיבר? היו דיונים בכנסת? כלום!", כך אמר לי תושב העיר השבוע בשיחה על "נגב קרמיקה".

מדי שבוע נסגרים כמעט 1,000 עסקים בישראל, לפחות 3,500 עסקים מדי חודש; אנחנו כמובן יודעים על בודדים מהם, אם בכלל. רבים מהעסקים שנסגרים הם מהפריפריה. הרעש התקשורתי מוציא אותנו מפרופורציה, אך כדאי לזכור שעד כמה שזה כואב, 138 עובדים בירוחם הם לא באמת הסיפור של המדינה, אבל הם בהחלט מסמלים כמה דברים ששווה לנו לבחון: תנועות הכסף שעוברות מעל ראשיהם, הספינים שעושים על חשבונם עסקני הסתדרות למיניהם, זכויות הקניין שלנו, דרך הפעולה של ח"כים, של מערכת המשפט והתקשורת. 

עד לפני כחצי שנה נגב קרמיקה הוחזקה בבעלות "אפריקה תעשיות", שצברה חובות כבדים בגינה. זה המקום לציין שהחברה נגב קרמיקה היא קודם כל יבואנית ומשווקת. היא מפעילה 11 סניפים ברחבי הארץ ומעסיקה יותר מ־600 עובדים, חוץ מ־138 העובדים במפעל המדובר. העובדה שקרן ויולה השקיעה לא מזמן ברכישתה כ־340 מיליוני שקלים, יחד עם קבוצת משקיעים בראשות איש העסקים יריב לרנר, מוכיחה שמדובר בעסק חי, בעל פוטנציאל רווחיות גבוה.

קרן ויולה היא קרן השקעות ישראלית המנהלת נכסים בשווי של 2.5 מיליארד דולר ויודעת לייצר תשואה למשקיעיה בסדר גודל המקובל בענף הטכנולוגיה כי זהו תחום פעילותה, ונגב קרמיקה היא יוצאת דופן בתמהיל העסקי שלה. לו הרוכשים היו מתכוונים מלכתחילה לסגור את המפעל בירוחם הם יכלו לדרוש זאת בהליך הרכישה. אפריקה תעשיות היתה במצב שביר מאוד, וסביר להניח שהבנקים, הנושים שלה, כמו גם בית המשפט, היו נאלצים להסכים לפשרה כזו, לו זה מה שהיה עומד בין סגירת העסק כולו ומחיקת כל חובותיה של אפריקה תעשיות ובין הפשרה הזו.

לכן הטענה של הבעלים הנוכחיים של נגב קרמיקה, שלפיה הם ניסו להשית תוכנית הבראה ולא זכו לשיתוף פעולה ולכן נאלצו לסגור את המפעל, היא טענה סבירה מאוד. הנהלת נגב קרמיקה הודיעה, גם במכתב הפיטורים ששלחה לעובדים, שגם העובדה שתנאי השוק השתנו והביקוש למוצרי היוקרה שהם מוכרים ירד, מוסיפה לבעייתיות. לזה כמובן אפשר להוסיף את התחזקות השקל, שהופכת את היבוא לכדאי עוד יותר. את הירידה בביקוש הסבירה ההנהלה בכך שתוכנית "מחיר למשתכן" הביאה לירידה בהתחלות הבנייה בשוק החופשי ולבנייה לפי סטנדרטים נמוכים שמכתיבה אותה תוכנית, שאגב רעה לכלל המשק, אבל זה כבר סיפור אחר. 

המלכוד של ניסנקורן 

כמו תמיד, משבר קולוסלי קורה מצירוף של כמה תנאים רעים. המשבר המדובר קורה גם שנתיים אחרי שההסתדרות החדשה העבירה את עובדי המפעל אליה מההסתדרות הלאומית. אחד ההישגים הגדולים של יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, הוא הישג שיווקי שבשוק החופשי היה מזכה אותו במשכורת שמנה במיוחד: הוא מגדיל בעקביות את שיעור ההתאגדות, בעיקר בארגון שלו. הוא עושה זאת בשיווק אגרסיבי בקרב קהלים שלא התקרבו להסתדרות קודם לכן, כמו היי־טק ומלצרות. והוא עושה זאת גם על ידי הזדנבות בארגוני עובדים אחרים, כאילו לא די במונופול העובדים המפלצתי הזה.

וכיצד ניתן לשכנע עובדים מאוגדים בארגון אחד לעבור לארגון אחר? כמובן, רק על ידי הבטחות להישגים גדולים יותר. אחרי שהוא העביר אליו את העובדים, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיות גמיש במשא ומתן עם ההנהלה בתקופה שהיא רשמה הפסדים, ודאי שלא בתקופה שהיא הציעה עצמה למכירה וגם לא עם הרוכשים החדשים שניסו ללא שום הצלחה לנהל עימה משא ומתן להחלת תוכנית ייעול למפעל. וכידוע, כשמופעל לחץ יש מרחק מדוד בין קשיחות לשבירה, או בין חוסר גמישות לשבירה. 

להחזיק עובדים בכוח

אחד ההיבטים המדהימים בעיניי בפרשה הזו הוא עצם הדרישה של ההסתדרות מבית הדין לעבודה לבטל את הליך הפיטורים שעליו הכריזה החברה. הכוונה היא לביטול הליך באמתלה שאינה קבועה בחוק, כמו פיטורים בתקופת היריון מתקדם, פיטורי עובד במילואים או פיטורים על רקע אפליה, למשל. שאלתי את עו"ד שי בן נתן, ראש מחלקת דיני עבודה במשרד זיסמן אהרוני גייר ושות', כיצד הוא רואה את הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים, בכך שבית הדין מאלץ אותו להמשיך להחזיק בעובדים, על כל המשתמע מכך, בניגוד לרצונו? לדבריו, "בשנים האחרונות יש שחיקה מתמדת ועקבית של זכויות המעסיק מול הזכויות החוקתיות של העובד.

הזכות להתאגד והזכות לשבות הן אמנם זכויות המשתמעות מזכות חוקתית - חופש האדם וחירותו, אך הן לא זכויות שנאמרות שם במפורש. זכות הקניין מוזכרת מפורשות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באיזון בין הזכויות האלה יש הטיה מובהקת בבתי הדין לעבודה לטובת העובדים. יש פסיקות רבות שמחזקות את הטענה הזו. תפיסת העולם הזו הוכתבה על ידי הנשיא לשעבר של ביה"ד לעבודה, סטיב אדלר, שבמשך שנים ארוכות העדיף את זכויות העובדים על זכויות המעסיקים. 

 

עובדי נגב קרמיקה. יום שמחתם של ארגוני העובדים הופך ליום אסונם של העובדים // צילום: לירון מולדובן

 

"ביולי האחרון, בג"ץ אולי רמז לכך שהוא עומד לעשות לזה סוף, כשביטל את שביתת עובדי חברת החשמל בעקבות הרפורמה בענף. בית הדין לעבודה נתן להם גיבוי, אך בג"ץ עצר את זה והנחה את ההסתדרות ואת ועד עובדי החברה להסביר מדוע הם דוחים את הרפורמה. השינוי הזה טרם בא לידי ביטוי מלא, אבל הוא אולי מסמן תחילה של שינוי", אמר לי השבוע עו"ד בן נתן והוסיף כי אין ספק שבמקרה של נגב קרמיקה, בית הדין לעבודה הלך צעד אחד יותר מדי. הדבר הגיע לידי כך שוועד העובדים, בחסות ההסתדרות, שולט למעשה במעסיקים. 

מי שחושב שארגוני העובדים פועלים מתוך דאגה לעובדים הוא תמים, או בעל אינטרס. במקרה של התפרקות "מגה", אף אחד לא שאל איפה היה ועד העובדים, איפה היתה ההסתדרות. הרי העובדים הם הראשונים שידעו מה המצב, הם לא היו אמורים להיות מופתעים מהסגירה, אבל נראה שההתנהלות של ארגוני העובדים הגדולים והכוחניים בעולם היא התנהלות של כוח לשם הפגנתו ולא לשם השגת המטרה.

לכן בדרך כלל יום שמחתם הוא יום אסונם של העובדים. גם איגודי העובדים בדטריוט הצליחו להשיג תנאים מפליגים לעובדי תעשיית הרכב בארה"ב, אך זמן קצר אחרי החתימה על ההסכמים המפעלים ברחו משם לאסיה. כך קרה גם לתעשיית הרכב בשבדיה ובמדינות רבות באירופה. בסופו של דבר ההישגים הגדולים ביותר של ארגוני העובדים הגדולים הופכים להיות מילה מתה, או מפעלים מתים.

הכוח של ההסתדרות הוא קודם כל פוליטי. היא יכולה לייצר סערות בכנסת על כל עניין שנראה לה חשוב. הסערות מושכות את אש התקשורת וכך נוצרת מערבולת, שמשרתת את מנגנון השיווק של ההסתדרות והח"כים, פחות את העובדים. בסופו של דבר אין שום כוח בשוק הפרטי שיכול להכריח מעסיק לשלם לעובד יותר מהתפוקה שלו. בשביל זה יש מנגנון ציבורי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו