בין יתר הדברים שהציג דודו טופז כראיה לחפותו היה גם SMS אחד ששיגר אליו אבי ניר, מנכ"ל קשת, אשר אמור להיות, לפי החשד המשטרתי, אחד מנפגעי טופז. בהודעה נכתבו שלוש מילים: "אתה משהו! חיבוק!" טופז הסביר שהוא קיבל את הודעת הטקסט לאחר שהציע את שירותיו ל"אח הגדול" אבל רק בתמורה לכך שקשת תתרום את מיליון השקלים שהוקצבו לזוכה לילדה נזקקת. בהציגו את צג הסלולרי טופז רצה לומר דבר בסגנון "איך אני יכול להתקיף אדם שמכנה אותי 'משהו'-" אבל מה שהודעת הטקסט הזו מספרת הוא סיפור אחר לגמרי. סיפור עלייתו ושקיעתו בשלוש מילים. ראשית, מתברר, טופז, אישיות טלוויזיונית מוכשרת ללא ספק, לא התקבל, אפילו, ל"אח הגדול"; שנית, טופז הגיע למצב שבו הוא מוכן להופיע, אפילו, ב"אח הגדול"; שלישית, מנכ"ל קשת מתייחס לטופז כמי שראוי לחיבוק. למעשה, בקשת אמרו לטופז את מה שאומרת כל בחורה מנומסת בבואה לסרב לבחור: "אתה חמוד, אבל לא". עד היום חשבנו שטופז, איך לומר, מבין דבר או שניים בענייני בחורות, אבל כנראה שטעינו לגביו בעוד כמה דברים. בדבר אחד לא טעינו. טופז אף פעם לא היה עוד אחד. משקלו התרבותי תמיד היה גדול מסך כל חלקי אישיותו. מאז עצרת הבחירות של 81' ועד ימי השיא שלו בערוץ 2 הוא שיקף מציאות ישראלית מסוימת. לכן, מעבר להיבט האישי (וכרגע הוא רק חשוד), לפנינו מצע נוסף לסיפורו של דור ישראלי שרובו, פחות או יותר, בגילה של המדינה. דור שהולך ומתכלה ומתגלה במערומיו. חנן גולדבלט הורשע באונס, איציק מרדכי במעשה מגונה, משה קצב בדרך. בטח שכחתי מישהו ובטח חלק עוד ייחשפו. אלו לא סתם אנשים. כל אחד מהם היה סיפור הצלחה ישראלי בקנה מידה אמריקני. דומה שטופז אפילו יותר מכולם. הנער שחלם להיות בדרן מפורסם הפך בשנות השיא של ערוץ 2 למר ישראלי. באחד הסקרים שנערכו אז הוא הסתמן כמועמד ראוי לראשות הממשלה. וגם כשמעד ידע להתרומם. אחרי שהקריירה שלו כמעט התרסקה בעקבות הכינוי צ'חצ'חים - ואיך אפשר לכנות את התנהגותו שלו, לפי החשד? - הוא השתקם דרך מערכוני "פליטת פה". וכשעם ישראל עבר מעידן קלטות הווידאו לצפייה במדורת השבט הטלוויזיונית, טופז היה שם כדי לבשר על חייזרים, פ-ר-ס-ו-מ-ו-ת וכיוצא בזה. טופז השכיל להיות רכיב משמעותי בקוד תרבותי מסוים, אבל לא מי שמסוגל לפצח את הקוד. מה שהוא לא הצליח להבין, למשל, טמון בכך שהדרתו מן המתרחש כרגע על המסך אינה קשורה רק בו. טופז פחות דומיננטי על המרקע כי המרקע פחות דומיננטי. תוחלת החיים של כוכבים קצרה יותר, הבמה התקשורתית מחולקת למשבצות רבות יותר. מושגים כמו "התוכנית של המדינה" או "הבדרן של המדינה" כבר לא קיימים כי המדינה מבוזרת למחנות. אמנם תופעות כמו "האח הגדול" יכולות עדיין לעניין את "המדינה", אבל לפרק זמן קצר. גם בובליל, מלך העונה שעברה, כבר מקופל בירכתי ההיסטוריה. טופז לפני מעצרו הביע זעם על "תרבות הסלב והאינסטנט", לדבריו, הקיימת כיום בתקשורת. מצד אחד זה היה נוגע ללב. מצד שני הוא, כמובן, לא הצליח להבין את האירוניה הטמונה בכך שדווקא מי שבעצם תוכניותיו סלל את ראשית הדרך למדרון התרבותי הזה מבקש עתה להיות נביא הזעם. כמו כמעט כל דבר בדרכו של טופז, זה יכול היה להיות גם משעשע. היום, לנוכח החשדות, עצוב שגם מי שמסכים איתו מגלה שלא תמיד יש לנו באמת למה להתגעגע. טופז הוא חוליה נוספת בשרשרת המתפרקת של הישראלים והישראליות שאהבנו. וכלל לא בטוח שרק הם - מושאי הערצתנו - אשמים. אנחנו הענקנו לו את התחושה שהוא מלך ישראל, אנחנו סגדנו לו ככל שהצליח ואנחנו מיהרנו להתרחק ככל שדעך. אנחנו מעולם לא באמת טרחנו להבין מדוע טופז ודומיו הפכו לכוכבים. לא הבטנו בהם לעומק, בעיקר התפעלנו מהקלסתרון. בסוף נשארנו עם קלסתרון משטרתי.
