כצפוי, נתקלה הצעת התקציב של האוצר במערכת השמצות של הלובי החברתי ושותפיו בפוליטיקה ובתקשורת, המנצלים את המשבר הכלכלי כדי לנסות להגדיל את הוצאות הממשלה. המכו-נים "החברתיים" טוענים כי הרחבת הגירעון תסייע לחלשים, אולם היא תעזור למעשה בעיקר לחזקים ולמנצלים. ההרחבה תגדיל את החוב הלאומי בעוד 100 מיליארד שקלים, ואילו הריבית עליו תעמוד על חמישה מיליארד שקלים לכל שנה ושנה. הכסף הזה עוד יקוצץ מתקציבי החינוך, הרווחה, הביטחון וגו'. האוצר חשף עצמו להתקפות מפני שהוא פעל, ולו לצורכי מיקוח, בדרך השגרה של הטלת "גזירות" ומיסים הפוגעים גם בחלשים ומעוררים התמרמרות בציבור. לראשי האוצר, אנשים מסורים ומוכשרים, אין סיכוי "למכור" שום עמדה מול תקשורת עוינת. הם גם אינם מצטיינים ב"מכירת" עמדתם, ואף לא השכילו להציע פתרונות יצירתיים שיקלו את העול הכבד על הציבור, ובייחוד על המוחלשים. ויש פתרונות כאלה. הרחבת הגירעון התקציבי "רק" בעוד כמה מיליארדים תיתן לנצרכים באמת - העניים, הנכים, הקשישים וניצולי השואה - רק פירורים. את הרוב יקבלו האוליגרכים המממנים לפוליטיקאים את הפריימריז ותומכיהם בביורוקרטיה ההסתדרותית והממשלתית, במונופולים הציבוריים (כמו חברת חשמל, מקורות, נמלי הים ורשות שדות התעופה) ובבנקים. בקיצור, אלו המנציחים את השיטה המושחתת והמשחיתה הם שייהנו מכך. הרי הם רגילים לחיות על חשבון העובדים היצרניים, שאינם מסוגלים לגמור את החודש. לו "החברתיים" ותומכיהם בפוליטיקה ובתקשורת היו דואגים באמת לכלל העובדים, הם לא היו מפלים לרעה את העובדים במגזר הפרטי, עובדים שאיבדו את עבודתם, או שמשכורתם קוצצה, אך נאלצים לשאת לבדם בעול הכבד של המשבר הכלכלי. הם היו דורשים שגם העובדים בסקטור הציבורי, שיש להם ביטחון תעסוקתי ולחלקם אף שכר גבוה, יישאו בחלק הוגן מהמעמסה. למה שרק יקפיאו להם העלאות שכר כמוצע בעיסקת החבילה? עקב חלוקת ההכנסות המעוותת שיצר המשטר הריכוזי בישראל, אין שוויון בנשיאה בשום עול, ובייחוד בעול המשבר. המונופולים של האוליגרכים חסינים מהמשבר. לעשירים יש מקלטי מס מתוחכמים העושים לצחוק את עקרון המס הפרוגרסיבי. גם הארגונים המונופוליסטיים של עובדי הציבור מצליחים להתחמק מנשיאה שווה בעול, וכן האליטות הפוליטיות התקשורתיות והאקדמיות שגם להן פריבילגיות המפלות אותן לטובה. הקבוצות המתנשאות הללו מדברות הרבה על צדק חברתי ועל דאגה לחלשים, אך הפתרון היחיד שהן מציעות הוא הגדלת המיסים, החומסים בעיקר את המעמד הבינוני, את העובדים היצרניים. "החברתיים" מטיפים כל הזמן להגדלת הוצאות הרווחה. 61 שנות ניסיון הוכיחו ש"מדינת הרווחה" הקיצונית הנהוגה בישראל אמנם הקלה מעט את סבל העניים, אך במחיר כבד של הנצחת נחיתותם עד דור שלישי ועלייה גדולה במספרם. לו כל התומכים ב"צדק חברתי" היו רוצים באמת לעזור לעניים ולכלל ציבור השכירים, הם היו בודקים את תקציב המשפחה הישראלית ומגלים עד כמה היא נסחטת על ידי המיסים הממשלתיים והעירוניים הכבדים; על ידי המונופולים במזון וברשתות השיווק; בדיור ובכלי הבית; במים, בחשמל ובבנקאות; בחינוך, בתחבורה ובתקשורת. אלפי שקלים בשנה נגבים כמס גלוי וסמוי מהמשכורת המצומקת שמרבית הישראלים משתכרים. על ידי הורדה דרמטית במיסים ועל ידי שבירת המונופולים והכנסת תחרות למשק, אפשר היה להוריד מחירים באופן דרסטי ולשפר את כוח הקנייה המשפחתי כך שמרבית המשפחות היו נחלצות מהעוני המנוון. הממשלה היתה יכולה לחסוך מיליארדים רבים מתשלומי ההעברה המשחיתים. הורדת מחירים גם היתה מכווצת במהירות את הרווחים המנופחים של האוליגרכים ושל עובדי המונופולים. כך היה מצטמצם באחת פער ההכנסות השערורייתי המלבה את הפוליטיקה של הקנאה. אך למה להילחם על שחרור הציבור מכבלי השיטה אם אפשר לשחק במשחק של חברתיים ואנטי-חברתיים; להנציח את משטר הממשלה הגדולה המעניקה חסות למונופולים המנצלים את הציבור ומשחיתים את הפוליטיקה-
מספר עובדי הציבור הוא 900 אלף איש ועלות שכרם השערורייתית היא כ-95 מיליארד שקלים. הקטנה זעירה של חמישה אחוזים בממוצע משכרם תצמצם את הגירעון ב-9.5 מיליארד שקלים בשנתיים הקרובות, ותאפשר לתת יותר לנזקקים. אז איפה הסולידריות המפורסמת של ההסתדרות?