מוזיקה רועשת, לכלוך ומטקות מעל הראש. ביליתי את השבת האחרונה באחד מחופי המרכז ומה אני אגיד לכם - יש לנו ארץ נהדרת. כשאנחנו ביבשה. בים - פחות.
בתור אחת שטיילה לא מעט בעולם, אני חושבת שיש לנו כמה מהחופים היפים שנתקלתי בהם. לדעתי, רובנו מתקשים אפילו להבין עד כמה, אבל אם תסתכלו איך האישונים של תייר גרמני מתרחבים כשהוא מדבר על חוף פרישמן, יש מצב שתבטלו את ההפלגה לקאריביים.
בשבילו ישראל זו תאילנד, ואם נשים לרגע את הציניות בצד, יש כמה חופים ברחבי הארץ שאם נוציא מהם את הסלעים, נגלה שגן עדן זה כאן. לא בכדי כמה מחופי ישראל התהדרו לאחרונה בתואר "דגל כחול", תו בינלאומי שניתן לחופים בודדים ברחבי העולם כסימן למצוינות בנושא ניקיון, תחזוקה, מראה ואיכות המים. אז למה, למה אנחנו מתעקשים להרוס את זה?!
זה מתחיל במוזיקה הרועשת. נכון, אין כמו לשמוע מוזיקה בים. אבל כזו שאני בחרתי. וזה לא שאני לא אוהבת רגאיי, אני רק מעדיפה אותו במינונים ובווליום מסוים. אוזניים זה איבר חשוב, למיטב ידיעתי, אבל אוזניות - לא פחות.
הלאה, אל המטקות. תראו, אני יודעת שמדובר בהמצאה ישראלית (ככה אנחנו טוענים לפחות) גאונית לא פחות מהדיסק און קי, ויש רגעים שהייתי מתה להצליח לשחק דקה ברצף. וזה אפילו לא הרעש של המטקות שמטריד אותי, כי התרגלתי. אבל האימה, הו האימה, כשמתברר לי שאי אפשר להגיע למים כי כרגע כל הקו הראשון לים הופקע לצורך המשחק. לא רק שלא נעים לי להפריע למשתתפי המשחק, שנראים תמיד מרוכזים כאילו הם בקרב אולימפי, אלא שבינינו, אין דבר יותר מפחיד מלחטוף את הכדור בעין. או על אחת כמה וכמה כשאת בשכיבה על החוף, רגועה לחלוטין ומרוכזת בספר. ופתאום, את האידיליה הזו מפרה מכה בול באף. בניתוח הפלסטי.
ונניח שהצלחתי, בעקבות שעות מדיטציה רבות, להתעלם מהרעש ולהתרכז בעולמי. אני באמת מצליחה לדמיין שאני נזיר טיבטי (נמוך), עד שאני קמה לארוז את חפציי וללכת הביתה. ממש עצוב לי להיתקל בכל כך הרבה לכלוך, שאפילו בודהה בכבודו היה נשבר וקם (מהעץ שתחתיו ישב) עם שקית לאסוף.
ויש כמובן את "המשתלטים", אלה שמגיעים לים ומכריזים על חצי מהחוף כשמורת אונסק"ו, אבל רק שלהם. הלו, גם אנחנו פה. בבקשה, תשאירו קצת ספייס מתחת לסככה. מבינה שבא לכם צל, אבל גם אני סובלת מפיגמנטציה.
ולסיום סיומת, כוס ברד ב־20 שקלים? בעלי קיוסק יקרים, הרצון להרוויח לגיטימי. אבל אם לא שמתם כבד אווז בפנים, אין הצדקה לעשות עלינו כזה סיבוב.
אני לא רוצה להישמע פולנייה, כי אני בכלל מבית מרוקאי, אבל מי שבילה לאחרונה בחופים בחו"ל או במקומות יותר מבודדים בארץ, יודע שאפשר ליהנות גם בשקט, בלי להשתלט, ועם נתינת כבוד לשכנינו למשטח החול.
אז בפעם הבאה שאנחנו הולכים לים, בואו נזכור שאמנם מדובר באזור ציבורי, אבל גם זכות הציבור ליהנות.
ועוד לא אמרתי מילה על המדוזות...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו