כבכל שנה הביא עימו הקיץ, לצד החום והלחות, גם את החשש מפני סבב לחימה מחודש בגבול עם רצועת עזה. הפעם נעוץ חשש זה במשבר החשמל ברצועה שפרץ בעקבות החלטתה של הרשות הפלשתינית להפסיק לכסות את חשבונות החשמל של חמאס. מדובר אמנם בסכום של קצת יותר מ־10 מיליוני דולר בחודש, ובכל זאת עדיין אין כל סיבה שאזרחי ישראל יישאו בעלות החשמל לעזה המיועד לא רק לתושבים אלא גם מזין ומתחזק את שלטון החמאס ובעיקר את המערך הצבאי שלו.
בחודשים האחרונים צומצמה אספקת החשמל לעזה לכארבע שעות ביום, והחשש הוא כי אם לא ימצא מקור מימון חלופי לכספי הרשות תצטמצם האספקה לשעתיים בלבד. לצד זה יש להזכיר כי כמעט מחצית מבתי המגורים ברצועה נעדרים כיום מים זורמים, ובנוסף גואה האבטלה ושיעורה עומד על קרוב למחצית מן התושבים, בעיקר נשים וצעירים.
ראוי עם זאת להזכיר כי מצבם של 1.75 מיליון תושבי הרצועה טוב לאין ערוך ממצבם של עשרות מיליונים ברחבי המזרח התיכון. מיליוני פליטים סורים מתגוררים עדיין באוהלים במחנות, נעדרים שירותים בסיסים, שלא לומר חשמל או מים זורמים. באזורי לחימה בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב המצב כאוטי הרבה יותר. ואגב, גם באזורים רגועים יותר במדינות ערב שסביב לנו המצוקה הכלכלית חריפה הרבה יותר מזו שברצועה.
אלא שלקהילה הבינלאומית קל להטיל את האחריות למשבר ברצועה על ישראל. דומה כי אחת מנקודות התורפה של תוכנית ההתנתקות מעזה בקיץ 2005 היתה העובדה שישראל לא הסירה מעליה, בוודאי מבחינה משפטית ובינלאומית, את האחריות לנעשה ברצועה. בדרום לבנון, לעומת זאת, הביאה הנסיגה הישראלית באביב 2000, למרות מגרעותיה, להתנתקות שכזו ואיש לא מעלה על דעתו לתבוע מישראל לספק חשמל או מים לתושביה השיעים של דרום לבנון ולארגון חיזבאללה הערוך באזור. לא כך המצב ברצועה, שבה נתבעת ישראל ואף מתנדבת בעצמה לספק חשמל לסדנאות ולמפעלים המייצרים טילים המכוונים נגדה.
חשוב גם לציין כי ביהודה ושומרון, תחת שלטונה של הרשות הפלשתינית, רמת החיים כמעט כפולה מזו שברצועה, שיעורי האבטלה נמוכים בהרבה והכלכלה משגשגת. ולבסוף, מדהים גם לגלות כי לקופת החמאס זורמים מדי חודש יותר מ־100 מיליון דולר ממסים שהוא גובה מתושבי הרצועה, וזאת נוסף על קרוב ל־2 מיליארד דולר של תרומות ממדינות ערביות ומערביות שזרמו לרצועה בשנתיים האחרונות.
אלא שחמאס הפנה חלק ניכר מהכספים שזרמו לקופתו לבניין המערך הצבאי שלו. הוא הוציא למשל הון עתק של יותר מ־100 מיליון דולר על המשך חפירתן של מנהרות לחימה למול ישראל, ואף הפנה חלק ניכר מכספים אלו לתשלום משכורות ללוחמיו ולאנשי המנגנונים של חמאס השולטים ברצועה.
חמאס הוא הנושא אפוא באחריות למשבר ברצועה. אבל השאלה הניצבת כיום בפני ישראל היא כיצד להיות חכמה ולא רק צודקת, היינו, כיצד להימנע מגלישה במדרון אלי עימות מיותר שלישראל אין עניין בו ושלא יביא לשיפור במצב הביטחוני בגבול הרצועה. ניסיון העבר מלמד שאיש לא יעשה עבורנו את העבודה, ומכאן ששוגה באשליות מי שמקווה שלאחר שהמשבר ברצועה יגיע לנקודת רתיחה תתקומם האוכלוסייה המקומית נגד שלטון החמאס ותמוטט אותו, או שהרשות ואולי אף מצרים תנסינה ליטול את השליטה ברצועה מידי חמאס.
מדיניותה של ישראל ביחס לעזה אינה אידיאלית, אבל הוכיחה את עצמה בשנים האחרונות. ישראל מקבלת את שלטון החמאס כרע במיעוטו, מפעילה עליו לחץ מתמשך אבל אינה פועלת למיטוטו כל עוד הוא שומר על השקט לאורך הגבול. על ישראל להימנע אפוא מלהתערב בסכסוך בין חמאס לבין הרשות ברמאללה, ולהמתין בסבלנות לשעת הכושר, אם תבוא בעתיד, לשינוי יסודי של המצב ברצועה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו