היום ששינה את כללי המשחק

בשנים האחרונות ניכרת בשיח הציבורי, התקשורתי והאקדמי התגברות הטענה שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה ו/או שהיא מידרדרת. במלאות 40 שנים למהפך הפוליטי ב־1977, ראוי להזכיר שהשיח הזה אינו חדש והחל מייד בעקבות המהפך.

עמיתיי אורי כהן ואיתן אורקיבי הראו במחקרם כיצד חילופי השלטון הביאו, בעיקר בקרב חלקים באקדמיה, לשימוש במושגים של טוב מול רע, דמוקרטי מול דיקטטורי, חילוני נאור מול דתי קנאי, רציונלי מול אמוציונלי וכיוצא באלה. מפלגת המערך תוארה כמייצגת את "הציונות השפויה", בהנגדה לשליטים החדשים שבמפורש או במשתמע נתפסו כפחות שפויים.

12 ימים בלבד לאחר הבחירות המליץ ההיסטוריון הנודע יעקב טלמון למנחם בגין: "להעמיק חשוֹב... אם אמנם רשאי הוא ליטול על עצמו מעמסה כה אחראית, כה איומה, כה גורלית לעמנו, במצב בריאותו... ההיסטוריונים והדורות הבאים ירכינו ראש אם יעמיד את טובת העם מעל לכל שיקול אחר".

לשיח הציבורי שהתפתח באליטה האקדמית היו סימנים גם במחקרים עצמם. יונתן שפירא, מהסוציולוגים הבולטים בישראל, בחר לנתח את עליית הליכוד לשלטון ואת אופי שלטונו באמצעות מסגרות תיאורטיות שאינן מותירות מקום לספק בדבר דעתו על אופיו של המהפך והשפעותיו: ראשית, הימין הרדיקלי האירופי והשפעותיו על תנועת חרות; שנית, התנועות הפופוליסטיות בדרום אמריקה, ובעיקר זו של חואן פרון בארגנטינה; ולבסוף, התיאוריה של "פוליטיקת סטטוס, שהיא מאבק על יוקרה, המעסיק את קבוצות הימין הקיצוני".

פוליטיקה זו, להערכתו, מובילה "להקצנה הן בתוכן והן בסגנון המאבק בין הקבוצות הנאבקות על יוקרתן... כאשר נהפכה חרות למפלגת שלטון, התפשטה פוליטיקת הסטטוס שאפיינה מפלגה זו על פני המערכת הפוליטית כולה".

 

"סכנת הפאשיזם"

טענות ההידרדרות והסכנה כביכול לדמוקרטיה ניכרו גם בשיח הפוליטי בשנים שלאחר המהפך. שר החקלאות לשעבר אברהם כץ־עוז משקף במאמרו "הפאשיזם - סכנה מוחשית" מסוף 1979 את המגמה בגרסתה החריפה: "...סופנו, שאנו עדים בימים אלה לבנייתו של הפאשיזם הישראלי החדש... יש כמובן אזרחים רבים יפי־נפש, המנחמים אותנו שדבר כזה לא יוכל להתרחש אצלנו. על פי הערכתי, זו סכנה מוחשית וברורה. אולי היא לא תתממש בשנה הקרובה... (אך אם) יעלה הליכוד מחדש לשלטון... אנו נעמוד לפני שלטון פאשיסטי".

חשוב להדגיש שמאמר זה נכתב בנובמבר 1979. סכנת הפאשיזם שמפניה מזהיר כץ־עוז מתוארת על רקע שתי עובדות יסוד ידועות: ממשלת הליכוד כבר חתמה על הסכמי השלום עם מצרים, ובגין החליט שלא להחליף את הרוב המכריע של אנשי המינהל הציבורי מהשלטון שקדם לו, לא בדיוק מהלכים המאפיינים פאשיזם.

אולם המהפך הפוליטי שזכה לביקורת נוקבת כמהלך המסכן את הדמוקרטיה הישראלית ומדרדר אותה - היה בראש ובראשונה מהפך דמוקרטי בשני תחומים חשובים ומהותיים לדמוקרטיה: במישור המוסדי של התחרות על השלטון, ובמישור החברתי שעניינו בנגישות של אוכלוסיות "אחרים" למוקדי השלטון.

מתחרות רשמית לתחרות אמיתית ומלאה: ההתמקדות בזכויות אדם ואזרח דחקו במידה מסוימת מהתודעה את אבני היסוד המובנות מאליהן של דמוקרטיה: קיומן של בחירות חופשיות ותחרותיות, האפשרות לחילופי שלטון, העברת שלטון מסודרת על פי כללי המשחק במערכת, כשכל אלה מתנהלים על רקע חופש העיתונות, ההתאגדות ושאר החירויות המבטיחות בחירות חופשיות במובן הרחב של המושג.

מאז 1949 היו הבחירות בישראל חופשיות ע"פ המדדים החוקיים הרשמיים המקובלים. אך למרות קיום בחירות חופשיות במישור המוסדי הרשמי, המערכת היתה חסרה את ההיבט המהותי של תודעה ציבורית בדבר קיומה של תחרות אמיתית והאפשרות להחליף שלטון בפועל.

עד המהפך ב־1977 התנהלו בישראל בחירות חופשיות ברמה החוקתית הרשמית, אולם לא התנהלה שום תחרות אמיתית על עצם השגת השלטון ותפקיד ראש הממשלה.

בחירות רדפו בחירות, שמונה פעמים רצופות מאז 1948, ובכולן היה ברור שהן אינן מתנהלות על עצם השגת השלטון ועל האפשרות להחליפו. מפא"י, לגלגוליה השונים עד למערך, זכתה בכל מערכות הבחירות פעם אחר פעם ללא יוצא מן הכלל. מלבד הבחירות ב־1965, שבה היה הפער "רק" 19 מושבים, בכל שאר מערכות הבחירות הוא עמד על 25 מושבים בקירוב, ופעמיים אף הגיע ל־30 מושבים.

המפלגה זכתה בקביעות ליותר מ־40 מנדטים, ומלבד גח"ל - גוש חרות ליברלים - בשנת 1965, שום יריבה אפשרית לא השיגה יותר מ־20 מושבים. במילים אחרות: לא רק שהיא זכתה בשלטון ברציפות, אלא עשתה זאת בפער עצום מכל יריבה אפשרית (רק בבחירות שקדמו למהפך ב־1973 צימצמה מפלגת הליכוד את הפער ל־12 מנדטים בלבד).

מפא"י התייצבה קרוב למרכז המפה הפוליטית כמפלגת ציר, באופן שהמפלגות מימינה ומשמאלה לא יכולות לשתף פעולה. גם אם טכנית לא זכתה מעולם ברוב המושבים לבדה, לא היה סיכוי סביר לשיתוף פעולה בין המפלגות שמימינה למפלגות שמשמאלה, עובדה שחיזקה את הדומיננטיות שלה לאין שיעור.

על רקע זה יש להבין את המהפך הפוליטי כמהפך דמוקרטי עמוק ומשמעותי הרבה יותר מסתם עוד חילופי שלטון. על רקע דומיננטיות ארוכת שנים, המהפך הפוליטי הפך למהפך תודעתי עמוק. הציבור למד, לראשונה בהיסטוריה של ישראל, שאכן אפשר להחליף שלטון, מהלך שמעולם לא קרה בעבר.

לראשונה התבררה האפשרות לתחרות אמיתית החיונית לדמוקרטיה. הדמוקרטיזציה השתקפה בכך שמכאן ואילך החלו מערכות בחירות שבהן התחרות על האפשרות להחליף שלטון הפכה לתחרות אמיתית ומעשית, שלא התקיימה בעבר.

בחלק הבא של המאמר יפורטו רכיבים נוספים במהפך. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו