אחד השירים המצמררים ביותר ששמעתי מעודי הוא "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה". בשיר מסופר על ילד יהודי, מהאחרונים ששרדו בגטו, ששואל את אביו "מה נשתנה הלילה הזה" שהוא כל כך חשוך ואפל, והאם מחר, לאחר ליל הסדר, עוד יישארו ילדים יהודים בעולם? הערב, בעבור 74 שנים מאז אותו סדר פסח בגטו, הנינים של אמא שלי, שכנערה צעירה עמדה מושפלת ומבוזה על רציף הרכבת באושוויץ־בירקנאו, ישירו לה בקול רם ונישא במדינת ישראל העצמאית "מה נשתנה?". לא עוד לילה חשוך, אלא אור זוהר של גאולה ונצחון.
אכן, הגורל היהודי השתנה ללא היכר. מדינת ישראל, שקמה מתוך העפר והאפר, היא כיום מעצמה צבאית עולמית. מעצמה שזוכה להכרה ולכבוד ממדינות רבות בעולם. לאחר אלפי שנים הפסקנו להיות עבדים לפרעונים שקמו עלינו בכל דור ודור, ואנו אדונים לגורלנו. תחושת החירות שפיעמה בנו מאז יציאת מצרים לא פסקה לרגע, אין כוח בעולם שהצליח להכניע את רוח עמנו. נגד כל הסיכויים אנו עדיין מהלכים על במת ההיסטוריה, בעוד אימפריות גדולות וכבירות כבר נמוגו ואינן. זכינו לראות שוב את החיבור בין חירות הרוח ועצמאות הגוף בארץ ישראל.
יהודים בכל תפוצות הגולה, במלאחים במרוקו, בצנעא ובשרעב שבתימן, בעיירות פולין, בערי גרמניה וצרפת ובמדבריות אפריקה, סיימו את אמירת ההגדה של פסח במילים "פדויים לציון ברינה, לשנה הבאה בירושלים". עבורם היה מדובר בחלום רחוק שספק אם ימומש אי פעם. אנו בישראל כבר שרים לשנה הזאת בירושלים. זכינו עין בעין לראות כיצד חלומות הופכים למציאות.
בימי חול המועד, קחו עימכם ספרי תנ"ך, טיילו בירושלים, עיינו בנבואות הנחמה של הנביאים ישעיהו וזכריה, ותגלו שהם התנבאו לימינו שלנו ממש. שימו פעמיכם אל שומרון ובנימין, הירוקים באביב, ותחושו את משק כנפי ההיסטוריה, חזרנו הביתה לנצח נצחים.
בערב החג יצאתי לקניות במרכול בגוש דן. גיליתי מאות נשים, אנשים וטף ממלאים עגלות במוצרים לחג. ערמות מתגבהות ומרשימות של כל טוב הארץ. 45 דקות ארכה ההמתנה לקופת התשלום. שכני למסע העגלות האיר את עיניי והסביר לי שהקונים הם אלה שנשארו בארץ, לאחר שמאות אלפי ישראלים, אם לא יותר מזה, יצאו לעשות את ימי החג בחו"ל. רוב אזרחי ישראל, בפסח הזה טוב ליבם, מצבם הכלכלי איתן, ואותם אלה שאין להם - חובה יהודית עתיקת יומין לסייע בידם.
הנביא מיכה אומר בדברי נבואתו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אכן, אנו רואים מראות נפלאים וימים טובים שעוד נכונו לנו. כדי להמשיך לטפח את החזון העצום של שיבת ציון, עלינו לבטל את החמיצות שבינינו ולמצות אל כל התקווה והעוצמות שיש בנו, מתוך שותפות גורל, אחדות ייעוד ושרשרת הדורות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו