במבט ראשון, נפל דבר ביום שישי האחרון. בשיחה הטלפונית שקיים הנשיא טראמפ עם יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, ציין הנשיא שהגיעה העת ליישובו של הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ושיעד זה הוא בר השגה. נכונות מוצהרת זו להציב את הסכסוך על ראש שמחתו של הבית הלבן, פחות מחודשיים לאחר טקס השבעת הנשיא החדש, מעוררת את השאלה שמא עתידים אנו לחזור במנהרת הזמן אל ממשלים קודמים שהעניקו קדימות וראשוניות ליעד ההסדר במרחב הפלשתיני, ושחתרו להשגתו ללא לאות. ואולם בחינה יסודית יותר של "הקוד התפעולי" של הנשיא הנוכחי, בהשוואה למסכת אמונותיהם של הנשיאים קרטר ואובאמה, מצביעה על כך שטראמפ חף ממחויבות אידיאולוגית כלשהי להסדר ושגישתו היסודית לסוגיה מעוגנת במסכת של שיקולים פרגמטיים ועסקיים, שלא לכולם יש זיקה ישירה לקווי המתאר הספציפיים של סכסוך זה.
על רקע זה, נשאלת השאלה מה הניע את טראמפ להפשיל שרוולים ולהיכנס בעובי הקורה הן באורח ישיר והן באמצעות שיגורו - של יועצו למו"מ, ג'ייסון גרינבלט, לזירה. התשובה לכך היא תמהיל של שני מכלולים, שיש בהם כדי להעניק לדברים את הפרספקטיבה ההולמת, הנטולה נופך דרמטי ותחושת דחיפות עליונה. הראשון נגזר, באופן מזוקק, מתפיסת עולמו של הנשיא. בטבורה של תפיסה זו עומדת ההנחה שהמערכת הבינלאומית היא שיקוף מדויק של הזירה הפנימית מבחינת כללי המשחק הבסיסיים הנהוגים בה. מבחינה זו רואה טראמפ בכלים ובמנגנונים היעילים כל כך להשגת עסקאות במישור הכלכלי בתוככי היבשת האמריקנית דגם תקף להתנהלות גם בסביבתה החיצונית של ארה"ב.
טראמפ הוא נציג מובהק של הסגנון הלאומי האמריקני, המושתת על האמונה המסורתית שלכל בעיה יש פתרון, שממנו צמחה ההתמקדות בטקטיקות ובכלים שבאמצעותם אפשר להגיע לעיסקה הוגנת. ואולם דא עקא שמכלול זה של הנחות וציפיות, שמקורו באופייה הפרגמטי והמיקוחי של התרבות הכלכלית האמריקנית, אינו בהכרח רלוונטי כאשר הוא מיושם בהקשר לסכסוכים רוויי מתח ועתירי שסע אידיאולוגי, דתי, אתני ולאומי. סכסוכים מסוג זה, ובכללם גם הסכסוך הישראלי-פלשתיני, הכוללים במסגרתם סוגיות ליבה של הכרה וזהות, אינם ניתנים בהכרח לפתרון מעשי על יסוד עסקאות חבילה, אפילו אזוריות, ברוח המורשת האמריקנית. תעיד על כך, בין היתר, הדחייה הפלשתינית הגורפת של הצעות ההסדר מרחיקות הלכת שהעלתה ישראל במהלך ובעקבות ועידת קמפ דיוויד, שהתכנסה בקיץ 2000.
ניסיונו הנוכחי של הבית הלבן לגזור, לכאורה, גזירה שווה בין המרחב העסקי מבית לבין הסביבה החיצונית והמורכבת, שבה לא תמיד מושם הדגש על השגת רווח חומרי מדיד, עלול להוביל למבוי סתום. זאת חרף כוונותיו הטובות של המתווך, שכן ההיגיון העסקי הקר, המונח ביסודו של ניסיון זה, אינו משקף לאשורה את תמציתו האידיאולוגית הרותחת של סכסוך זה. יעיד על כך גם סירובו של יו"ר הרשות, אבו מאזן, לשקול ברצינות את מתווה ההסדר שהציעה ישראל לפני כמעט עשור, בשלהי עידן אולמרט כראש הממשלה, שכלל נכונות לוויתורים טריטוריאליים מפליגים מצידה של ירושלים.
המכלול השני, שיש גם בו כדי להבהיר את שורשיו של המהלך האמריקני, משקף את חשיבתו של יועצו הקרוב של הנשיא, סטיב באנון. באנון, התומך המושבע באסטרטגיה של "אמריקה תחילה", רואה בהסדר ישראלי־פלשתיני תנאי מוקדם משמעותי בנתיב ההתקדמות למימושו של יעד זה. שכן, נטרולו של המרעום בחזית זו יקטין את הסכנות הטמונות בהתלקחות מקומית ובהסלמה אזורית. כך תצליח אמריקה של טראמפ להתמקד באתגרים המרכזיים המאיימים על ביטחונה הלאומי, לשיטתו של באנון (ובכלל זה בלימת איראן ומיגור דאעש). וזאת בלי שצילה של הבעיה הפלשתינית יעיב על מהלכיו. לא נותר אלא להמתין ולראות אם שני מכלולים אלה, היוצרים יחדיו תוכנית אב ולאו דווקא מתווה אופרטיבי, יהוו את הזרז לפריצת דרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו