מיכל האמוניה, הנטוע בלב מטרופולין, היה - ועודנו - פצצה מתקתקת. אף גרוע מכך, שכן שום תקתוק לא נשמע ממנו: השקט נתן תחושה של ביטחון מדומה והעלים מהציבור את הסכנה הגדולה העלולה להתפרץ מהמיכל. טוב שסאגת האמוניה צפויה להסתיים. השר אלקין היה הראשון לקבוע שמצב הסכנה התמידית לא יכול להימשך, ובית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה הוסיף לכך אתמול גושפנקה משפטית.
ההחלטות ההיסטוריות למקם במפרץ חיפה אזורי תעשייה, שבחלקם הפכו לגורמי סיכון וזיהום, לא היו נטולות היגיון. מדינה צעירה נזקקה לפתרונות מיידיים, וקירבת הנמל החיפאי איפשרה לספק אותם. אולם הרבה השתנה מאז, ואין סיבה להישאר שבויים בהחלטות העבר. אף אחד לא מציע לעצור פיתוח וקידמה, אולם לא נכון לשלם על הצלחה כלכלית של עוד מפעל בבריאות של רבבות ישראלים. החדשות הטובות הן שבכלכלת הידע והחדשנות, שישראל כה מיטיבה להשתלב בה, חשיבות התעשייה הכבדה - זאת שמרבה לזהם - ממילא ירדה.
נושא איכות הסביבה מזוהה משום מה עם חוגי השמאל, אף שהאמת שונה. דווקא מי שמאמין בקדושת ארץ ישראל רוצה לראות אותה נקייה ופורחת. גם אזורים מסוימים ביהודה ושומרון הפכו לפצצות זמן אקולוגיות, לא פחות ממפרץ חיפה, הפעם לא בגלל תעשייה ישראלית, אלא משום שהאוכלוסייה הערבית שם לא עושה מאומה כדי לשמור על הסביבה מפני השפעות האדם. ביוב בנחלים, אשפה שאינה מוטמנת וחוסר אכיפה מוחלט מאיימים להרוס את הארץ שכה יקרה לנו. הפתרון חייב לכלול החלה מיידית של חוקי הסביבה הישראליים על יו"ש, כדי שבתי המשפט שלנו יטפלו במפגעים שם כפי שטיפלו בסכנת האמוניה.
רצוי שסגירת מיכל האמוניה תוביל להסרה הדרגתית של סכנות סביבתיות אחרות. ישראל הוכיחה את יכולתה להציל נחלים גוועים, לטהר שפכים, לשמור על ערכי טבע ייחודיים ולהחיות אזורי מדבר. גם את הפירות הנוספים של המאמץ לדאוג לסביבת ארצנו נרגיש בוודאי כולנו.
עם זאת, בלהט המאבק הצודק להוצאת מיכל האמוניה ממפרץ חיפה, אסור ליפול למלכודת הפופוליסטית שזכתה לכינוי "לא בחצר שלי". על פי הגישה הזו, שנפוצה למשל בארה"ב, מקובל שנציגי כל אזור גיאוגרפי לוחמים לטהר את סביבתם מכל אתר תשתית מסוכן ולהעביר אותו לכל מיקום חלופי, העיקר שיהיה רחוק מהם וממצביעיהם. בעקבות זאת מה שקובע את מיקום האתרים הוא כוחם הפוליטי של נציגי האזורים השונים, ולא אמות מידה מקצועיות נכונות. לישראל הקטנה אסור לשגות כך. בריאות תושבי חיפה חשובה בדיוק כמו בריאותם של תושבי גוש דן או הנגב. לכן יש לגבש פריסה כוללת של אתרי תשתית ותעשייה על בסיס שיקולים ממלכתיים, העולים על כל עניין מקומי פרטני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו