ההסדרה: פרט קטן בתהליך היסטורי

השיבה למחוז חפצנו - ארץ ישראל - תושלם רק באמצעות ראייה לטווח ארוך • המחשבה כי ויתורים יובילו אותנו לפתרון בעיותינו היא מתכון לאכזבה • החוק שהסעיר? כקצף על פני מים עמוקים

1 חוק ההסדרה הוא קצף על פני המים העמוקים של חיינו פה, פרט שולי שייבלע בהמון הפרטים שיפרנסו את כותבי ההיסטוריה בעתיד. יותר מהחוק עצמו, חשוב הדיון הציבורי הלוהט על אודותיו והלחץ הבינלאומי; חשוב התהליך שהוא מתניע. למעשה, התהליך הותנע לפני כ־250 שנה, עם חזרת העם היהודי להיסטוריה כקולקטיב לאומי המשתלב כמיעוט בקרב העמים שבהם חי, ולאחר מכן כאומה חיה השבה למולדתה העתיקה ומבקשת לחדש בה ימיה כקדם. התהליך הזה כלל נסיגות קשות לצד הישגים גדולים. המֵזין את מבטו ממסלול המגיע רק לעיקול הדרך הקרוב, צפוי להתאכזב, מפני שאחריו נכונים עיקולי דרך רבים. המחשבה שהנה, תכף יונח לנו, אם רק נפתור בעיה זאת או אחרת, היא מתכון לייאוש. מאז שבאנו לעולם לא הונח לנו, לא שקטנו ולא שלוונו. 

מאז ומעולם שָׂרִינו עם אלוהים ועם אנשים; עיתים יכולנו להם ועיתים נקענו ירכנו והסתלקנו מהזירה צולעים ומדממים. גם בתוכנו, מעולם לא השלמנו עם מי שאנחנו, עם אמונותינו, ערכינו ושאיפותינו. חישבו כמה כתות וזרמים ודעות ואמונות ומחלוקות ומלחמות פנימיות וחיצוניות עברו בתוכנו משך אלפי שנים. 

קיומנו ההיסטורי לימד שאיננו כאחרים: ידענו לשרוד גם מחוץ לארצנו, לחיות בגלות. אמנם תמיד, התקופות הטובות הסתיימו בקול רעש אכזרי של רדיפות וטבח וגירוש. אבל יש להודות, שלמרות הכל שרדנו ואף הצלחנו ליצור מחוץ לארצנו תרבות גדולה ועמוקה שהשפיעה לא רק עלינו אלא על העולם. אבל המציאות השתנתה.

 

2 זה יותר ממאתיים שנה שהמטוטלת ההיסטורית שינתה מהלכה. אנחנו הולכים ונאספים אל ארצנו. התרבות העברית המפוארת חזרה ארצה אף היא. רוב אנשי הרוח היהודים החיים מחוץ לארצנו, אינם דוברים את שפתנו העתיקה ואינם יכולים לעסוק ללא תיווך באוצר הטקסטים האדיר שלנו ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמוהו. 

לדבר על העם הזה, עתידו, זהותו ושאיפותיו, לנתח את ההווה שלו לאור העבר ולִצְפות את עתידו ללא יכולת לקרוא לעומק את כרטיסי הביקור שלו (החל מהתנ"ך, דרך המדרש, המשנה והתלמוד, תורת הסוד, הפילוסופיה היהודית, פרשנות ימי הביניים והעת החדשה, ספרות השו"ת הענפה, החסידות, ספרות ההשכלה והתחייה, השירה והפרוזה העתיקות והמתחדשות ועוד), ללא היכרות אינטימית עִם הספר של עַם הספר, קשה עד בלתי אפשרי לומר עליו דבר בעל ערך לדורות.

ולא רק התרבות העברית חזרה הביתה. גם האפשרות לחיות במדינה יהודית ריבונית, האפשרות של היהודי לעמול וליצור למענו ולמען עמו, להגן על חייו בכוחות עצמו. חזרה גם האפשרות להשקיף בתמיהה על חיים יהודיים בקרב עמים זרים שרוב הזמן לא רצו בנו. 

דבר אחד הוא להתגעגע למולדת, להזכיר את ירושלים בכל יום, שנה אחר שנה - בזמן שהארץ חרבה ודרושה היתה העזה גדולה מאוד לעלות ארצה ולחיות בחסדי זרים. ודבר אחר הוא לבחור להישאר בגלות בזמן שזכינו למה שדורות רבים חלמו: האפשרות המיידית לחיות במדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. 

קיומו של חלק גדול מעמנו במדינות אחרות - במיוחד התעקשותן של קהילות יהודיות להיאחז במקומות מושבן למרות התגברות האנטישמיות וערעור הביטחון לקיים חיים יהודיים או להגר למדינות אחרות זולת ישראל - קשור לפתולוגיה ההיסטורית של היהודים ביחס לארצם העתיקה ובמיוחד ביחס לחיים מדיניים עצמאיים. אכן קשה להוציא את בני ישראל ממצרים, אך קשה עוד יותר להוציא את מצרים מתוכם. 

לאחר שחזרנו ארצה - דבר אחד הוא לחיות במישור החוף ובשפלה, בזמן שגב ההר וירושלים נמצאים תחת שלטון זר, צלבני, עות'מאני או ערבי. ודבר אחר לגמרי לחזור למחוזות החפץ ההיסטוריים, להחזיק בהם שלטון - ואז להתייחס אליהם כאל קלפים טריטוריאליים במשא ומתן דמיוני לשלום. ויתור על המקומות שבשמם קראנו ועליהם נשבענו דורות רבים, מעמיד חלילה בספק את צדקתה של שיבת ציון בכללותה.

 

3 מי שחוזר לציון וזוכה לאחוז בה באמצעות שלטון והתיישבות - ואז מציע לוותר על ליבה - מלמד לא רק על קוצר רוח וחוסר אמונה בנצח ישראל, אלא גם על כניעתו לייאוש באמצע התהליך ההיסטורי של חזרתנו הביתה אל עצמנו וזהותנו. כאדם המציע להרוג תינוק באמצע לידתו בשל חשש מדומיין של סיכון שלום האֵם, בלי להתאמץ ולחכות לסוף הלידה - במיוחד לאור הניסיון שדווקא הוויתור על העובר עשוי לסכן את חיי האם הרבה יותר. הרי התנסינו במפגיע במאת השנים האחרונות בטיבן הרה האסון של נסיגות טריטוריאליות שהפכו תקוות פיוס להתנגשות דמים ולנגד עינינו התפרק המזרח התיכון לגורמיו הראשוניים. 

שומרון ויהודה, וירושלים בראשם, אינם מחוזות גיאוגרפיים בלבד, גם לא טריטוריה גרידא. מאחורי השֵמות נמצא המסומן הגדול של זהותנו כעם ותיק עם תרבות ואמונה עתיקות המתחדשות מדור לדור. אי אפשר להישבע במשך דורות "אם אשכחֵך ירושלים - תִּשְׁכַּח יְמִינִי... אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי...", לבקש "וְתֶחֱזֶינָה עינינו בשובךָ לציון ברחמים", לייסד תנועה המצליחה להשיבנו לציון ולהקים מדינה עצמאית, ואז ברחמים גדולים, לאחר מלחמות קשות לחזור אל הלב והמרכז של אותה ציון היסטורית - מחוזות החפץ שבהם התגבשנו לעם ומכוחם שרדנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, מלחמה וחורבן - ודווקא אז להכריז: התעייפנו, איננו יכולים יותר, אנחנו מוותרים. 

מי שחושב שמטרתה של שיבת ציון היתה רק "מקלט בטוח ליהודים", לא ישיג גם את זאת. ברגעים שהמקלט לא יהיה כה בטוח - יקומו מספיק יהודים, בארץ ומחוצה לה, שיטילו ספק בכדאיות המאמץ לקיים חיים יהודיים ריבוניים. שומרון, יהודה וירושלים מזכירים לנו שהחזרה הביתה אחרי גלות ארוכה אינה מסתכמת בבניין הכוח הצבאי, המדיני והכלכלי, אלא גם בהתמודדות כנה ועמוקה עם משא הרוח והזהות העתיקה של עמנו. 

זה האתגר הגדול העומד לפתחנו, ואשר אנחנו רק בתחילתו. חוק ההסדרה הוא פרט קטן בתהליך ההיסטורי הארוך הזה, זרז נוסף בדרך להחלת הריבונות על מלוא מרחביה של ארצנו, בדרך למימושה המלא של שיבת ציון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו