מעצרו של המיליארדר הישראלי בני שטיינמץ, בחשד ששילם עשרות מיליוני דולר כשוחד לפקידי ציבור בגינאה, הוא התפתחות חשובה במאמץ הבינלאומי למאבק בשחיתות. עד לפני כמה שנים לא היתה זו עבירה לפי חוק העונשין בישראל לשלם שוחד לפקיד ציבור שאינו ישראלי. זה היה המצב גם במדינות רבות אחרות. כל מדינה דאגה למנוע שחיתות במגזר הציבורי שלה עצמה, אך נמנעה מלעמוד בדרכן של חברות ואנשי עסקים שלה אשר השיגו חוזים ממשלתיים שמנים מחוץ לגבולותיה. מדינות רבות העלימו עין מקשירת עסקים בתמורה לתשלומי שוחד מחוץ לגבולותיהן, בייחוד במדינות מתפתחות באפריקה ובדרום אמריקה. ואם לא די בכך, יש גם מדינות המאפשרות לחברות כאלה להצהיר על תשלומי השוחד כ"הוצאות מוכרות" למס הכנסה.
ההתנהלות הזאת הגיעה לסיומה כאשר ארגון ה־OECD, בלחץ ארה"ב, יצא למלחמה נגד השוחד בעסקאות בינלאומיות. מדינות הארגון הבינו שהשוחד הוא רעה חולה, שמכלה כל חלקה טובה וגורמת לפקידים ולפוליטיקאים לקבל החלטות הפוגעות בטובת הציבור שעל ענייניו הם אמונים - "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דבר צדיקים". מדינות עניות מאבדות כך מיליארדי דולרים בכל שנה, בעוד מיליונים זורמים לחשבונות הבנק של מנהיגי המדינה. לעיתים קרובות הדבר אף כרוך בפגיעה בסביבה ובזכויות האדם של אזרחי המדינות הללו. על כן החליט הארגון ליזום אמנה בינלאומית למלחמה בשוחד בעסקאות בינלאומיות, אמנה שנועדה לטפל ב"צד האספקה" של השחיתות הציבורית. האמנה, מ־1999, מחייבת את המדינות החתומות עליה להפוך מתן שוחד לפקידי ציבור במדינות אחרות לעבירה פלילית. ה־OECD גם הודיע כי הוא מצפה מהמדינות לאכוף את החוק בעבירה הזו באמצעות חקירות פליליות והגשת כתבי אישום, והוא גם עוקב אחרי פעילות המדינה בהקשר זה.
ב־2008, לקראת הצטרפותה של ישראל ל־OECD, תוקן חוק העונשין גם כאן והוספה לו העבירה "מתן שוחד לעובד ציבור זר" (סעיף 291א'). אלא שגם לאחר אישור החוק לא נרשמו יותר מדי חקירות או כתבי אישום על פי הסעיף הזה. נדרש לחץ בינלאומי חזק מצד ארה"ב ומדינות אחרות, שאף הן חוקרות את הפרשה הנוכחית, כדי לגרום למשטרת ישראל להיכנס לעובי הקורה ולבצע חקירות יסודיות.
עם זאת, חברות ישראליות צריכות לחשוש לא רק מרשויות החוק בישראל. גם החוק האמריקני מכוון נגד שחיתות בחו"ל (The Foreign Corrupt Practices Act), והוא עשוי להיות מופעל גם על חברות ישראליות. החוק האמריקני חל כמובן על אזרחי ארה"ב בכל מקום שהם, אבל גם על כל תאגיד ועל כל בעל משרה בתאגיד אשר מניותיו נסחרות בבורסה אמריקנית - גם אם התאגיד רשום במדינה אחרת. החוק עשוי אף לחול בעקיפין על חברות בנות של חברות אמריקניות. החוק הזה גם מחייב תאגידים לנהל רישומים וספרים בפירוט כזה שישקף את כל התשלומים של התאגיד - לרבות תשלומי שוחד. אי־ניהול רישום כזה הוא עבירה בפני עצמה, החלה גם ללא כוונה לשחיתות.
כדאי מאוד אפוא לחברות ולאנשי עסקים ישראלים הפועלים בחו"ל לנהוג בזהירות רבה בהתנהלות עם פקידים ועובדי ציבור ממשלתיים במדינות זרות. אכן יש מדינות שבהן ה"בקשיש" הוא חלק מהתרבות, וקשה מאוד לקדם בהן עסקאות מבלי "לשמן" את גלגלי הביורוקרטיה. אך יש מרחק רב בין תשלומים קטנים שנועדו לקבל אישורים שהיו אמורים להתקבל בכל מקרה, לבין תשלומים של מאות אלפים ומיליונים כדי לקבל זיכיון השווה מיליארדים, כפי שקרה הפעם, על פי החשד. אם המלחמה בשוחד תצליח להביא להפסקת תשלומי שלמונים, או לפחות להפחתת מספרם בצורה משמעותית, גם הביקוש להם ילך וידעך, ויהיה אפשר לעבור להתנהלות שבה הספק, בעל המוצר או השירות הטוב ביותר, במחיר הטוב ביותר, הוא אשר יזכה בחוזה הנכסף.
הכותב הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ומומחה למשפט מסחרי בינלאומיטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו