מאז הוקם האיחוד האירופי, ניסו ראשיו לשוות לו דימוי של "מעצמה הומניטרית". מסיבה זו דאג האיחוד לשלב בהסכמים בינלאומיים שחתם עם מדינות מחוצה לו סעיף המתייחס לשמירה על זכויות אדם והגנה על מיעוטים.
זרם הפליטים שהגיע לאירופה בעקבות האביב הערבי, מלחמת האזרחים בסוריה וניסיונות דאעש להשתלט על חלקים במזרח התיכון הציבו בפני מנהיגי אירופה דילמה משולשת. מצד אחד רצתה האליטה האירופית לשמור על דימויה, להפגין מחויבות לאמנת הפליטים מ־1951 ולהציע מקלט והגנה לפליטים. נוסף על כך רצתה להגן על הפרויקט האירופי ולהמשיך בתהליך האינטגרציה והאצלת הסמכויות מהמדינות החברות למוסדות האיחוד המשותפים. מנגד, הנהגת האיחוד וההנהגות המקומיות רצו לזכות בלגיטימציה מצד הציבור. זאת, לנוכח הדאגה מפני הימצאותם של מהגרים מוסלמים באירופה והשפעתם לא רק על הזהות והתרבות האירופיות, אלא גם על הביטחון האישי. תופעה זו באה לידי ביטוי עוד בטרם משבר הפליטים, בניצחונן של מפלגות הימין הקיצוני והפופוליסטי בבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2014.
ההתנהלות האירופית במהלך משבר הפליטים המחישה את אי־האמון שבין הציבור האירופי להנהגות המקומיות ולאיחוד. חלקים רבים בציבור האירופי סבורים שמנהיגיהם מנותקים ומנהלים מדיניות שאינה משקפת את רצונם. בתחום ההגירה והמקלט, אירופאים רבים חשים שמדיניות הפליטים ליברלית ורכה מדי ומאפשרת את כניסתם של פליטים רבים. ההערכה היא שעד סוף השנה הנוכחית תקלוט גרמניה כ־250 אלף פליטים נוספים, מעבר ל־890 אלף שקלטה ב־2015.
לצד חוסר שביעות הרצון ממדיניות ההגירה האירופית, קיימת אכזבה גם מהאיחוד המוניטרי. למרות הציפייה שהאיחוד המוניטרי יוביל לרווחה ולשגשוג כלכלי, המצב בשטח הפוך. אירופה נקלעה למשבר כלכלי ב־2008 ונאלצה לחלץ מדינות חברות מקריסה. רבים חשים תסכול ואכזבה ממדיניות האיחוד ומההנהגות המקומיות וכן חוששים לביטחונם האישי והכלכלי.
מנגד ניסתה ההנהגה האירופית להצדיק את מדיניותה ולגלגל את מלוא האחריות על הציבור האירופי. לדוגמה, לאור הביקורת הציבורית שהלכה וגדלה כלפי קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, זו ביטלה בהינף יד את הביקורת נגדה וטענה שהמתנגדים למדיניות הפליטים הם גזענים וקסנופובים. בדומה לקנצלרית, טענו מנהיגי האיחוד לאחר פיגועי הטרור בבריסל, ובהם סגנית נשיא הנציבות האירופית ונציגת האיחוד לחוץ ולביטחון פדריקה מוגריני, שהמפגעים הם בעיקר תוצר מערכת החינוך האירופית. בתגובה טענו רבים באירופה כי "ההנהגה האירופית היא חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון".
יציאת בריטניה מהאיחוד היא הסימן המשמעותי ביותר עד כה לכך שאזרחי האיחוד אינם מאושרים ממדיניות האיחוד. עתיד אירופה ייקבע במידה רבה על ידי הצעדים שהנהגת האיחוד תנקוט כדי להשיב את אמון הציבור: צמצום זרם הפליטים, מאבק באיסלאם הרדיקלי, הגנה על הגבולות הבין־מדינתיים ועוד. הרעיונות הללו בני ביצוע, אך השאלה היא אם הנהגת האיחוד וההנהגות המקומיות יעשו "אחורה פנה" או שמא ימשיכו עם תהליך האינטגרציה תוך התעלמות מוחלטת מתחושותיו ומחששותיו של הציבור שהן מייצגות.
הכותבת היא ראש המרכז ללימודים אירופיים במרכז הבינתחומי הרצליהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו