איך קורה ששריפה, מהגדולות שידעה ישראל, נוטעת בי תקווה שפני הדברים לא יהיו כתמול שלשום? כיצד מעשה נפשע של קבוצת מחבלים עשוי באופן פרדוקסלי להפיל חומות אבן בין תושביה הערבים של ישראל לבין היהודים?
לא נפלתי על הראש. לעיתים תחושות הבטן הנבנות על ניתוח הראש חזקות יותר מהניתוח הקר והיבש בעת הזאת. הדברים שכתבתי בשנים האחרונות מצטרפים אל האירועים המשנים סדרי בראשית כאן בתחום המושב שלנו. שמונה כבאיות מהרשות הפלשתינית, כבאים ערבים לצד יהודים במלחמה נגד האש, עשרות מטוסי כיבוי ממדינות שלא חלמו עליהן אבותינו, כמצרים וירדן, טורקיה ורוסיה, קרואטיה וקפריסין, איטליה ויוון, הם המדד הטוב ביותר לכך שמשהו עמוק מתרחש כאן.
התהליכים המתרחשים במזרח התיכון הם תהליכי עומק של שינוי. וזה בא ממקום שבו ההגדרות הפורמליות של "שלום" שוב אינן תקפות. "שלום" הוא נגזרת של אינטרסים, כוח וגם מוח, ולא ערך בפני עצמו. כאשר יש הכרה הדדית בין שני צדדים, היא כוללת הכרה של קיום. ועל כן, אם לפני שנים לא רבות מדינת ישראל היתה משוועת ל"הכרה" בזכות קיומה, הנה שוב שאלה זו כבר לא קיימת. מצרים וערב הסעודית ומדינות מפרץ נוספות, יחד עם הציר טורקיה יוון, קפריסין ורוסיה מעליהן, הן ציר הנמשך ומתבסס על ההכרה שישראל חזקה, ועל כן בריתות המתרקמות בזמנים אלה שוות אלף מונים מ"בריתות שלום".
מדינת ישראל התחזקה בכל קנה מידה עולמי. היא גורם מייצב במזרח התיכון, ועל כן ההתייחסות לישראל היא אחרת. וגם תורם של ערביי יו"ש יגיע להכיר בכך שאי אפשר להילחם בישראל לנצח. הטכנולוגיה מקצרת טווחים וזמנים. שהרי שום ערבי מהגליל או מהמשולש ומיו"ש לא היה יכול לפספס את המראות של שריפות ענק מוצתות על ידי פראי אדם, ומצד אחר, על אותו מסך, לראות כבאים ערבים כתף לצד כתף עם היהודים שמטרתם לעצור את האסון.
על סמך מה אני מבסס את האפשרות של שינוי דווקא בעקבות השריפה? אני נזכר כיצד אזרחי ישראל נסעו וסחרו בערי עזה ובשומרון ויהודה, עד אשר ראשי הטרור הובאו מתוניסיה ליו"ש. בעת ההיא היה מצב של דו־קיום נסבל. כלומר, מחיר הישיבה ביו"ש היה מזערי, ובירידה מתמדת. כאשר גברת כהן מחברון לא באה לשוק יום אחד, שאל החנווני בשוק איפה גברת כהן.
על הסכם אוסלו נכתבו בדם מיליוני מילים, וברור לכל מי שעיניו בראשו שכישלונו הרחיק את הקיום המשותף. כלומר הדרך לקיום כזה מוכרחה לבוא דרך סילוקו של הטרור מן המרחב. וגם אם התקשה ליבו של אבו מאזן, הרי שיחת הטלפון של ראש הממשלה להודאה על הסיוע שניתן כמוה כהפלת חומה, חומת האש שיש בינינו.
הורדת הלהבות באופן מעשי על ידי המדינות מסביב, כולל הרש"פ, היא סימני חיים לכיוון טוב. ואמנם יש להפריד באופן ברור בין המציתים, שהם לא פחות מפראי אדם, לבין האחרים. רוב מכריע של ערביי ישראל רוצים חיים בשלום. הם מתפרנסים וטוב להם בארץ. מי שמסית אותם הם חברי הכנסת הערבים, אשר לחם חוקם הוא התרסה מתמדת מול המדינה. אם כן, המאבק צריך להיות מולם. אל מול ראשיי היישוב הערבי יש להגיע בגישה אחרת. הם שונים באופן קוטבי ממה שאחמד טיבי מייצג. הורדת הלהבות בינינו לבין תושבי ישראל הערבים היא אפשרית. היא מעשית. התנודות התת־יבשתיות במזרח התיכון הן טובות ויוצרות בריתות מסוג שלא שיערום אבותינו.
המלאכה מרובה, אבל הגיעה העת לבחון מחדש את טיבן של הגדרות שנתקבעו כאן. ה"בידוד" המדיני כנראה לא עומד בפני "חומת" האש, אלא מקרב את היהודים והערבים למצב של קיום מתוך הבנה כי דרך השנאה מיצתה את עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו