אשליה ושמה פידל לוחם החופש

בשנות ה־50 היתה קובה מילה נרדפת לאתר נופש מושחת. האמריקנים - שכבשו אותה מידי הספרדים, לא סיפחו אותה מעולם ואף העניקו לה עצמאות בראשית המאה שעברה - קשרו את האי האקזוטי הזה אליהם והבטיחו כי נכסים רבים באי יישארו בבעלותם. בתי המלון המפוארים, מועדוני הלילה, הברים עם הקוקטיילים האקזוטיים, הסיגרים הקובנים - כל אלו חברו למאפיה האמריקנית, שאחד ממעוזיה החשובים ביותר היה בהוואנה.

הגנרל פולחנסיו בטיסטה, ששלט למעשה בקובה כבר בשנות ה־30 כראש הצבא ואחר כך כנשיא נבחר בשנות ה־40, וכמי שתפס את השלטון בהפיכה ב־1952, זכה לתמיכה אמריקנית חד־משמעית. האיש המושחת, שחי בפלורידה בשנים שבהן לא מילא תפקיד בארצו וביטל חירויות רבות לאחר שהתברר לו כי לא יוכל לגבור, באופן דמוקרטי, על יריביו בבחירות 1952 ונטל את השלטון בכוח, גרם לקבוצה של צעירים משכילים ונועזים להיערך לעימות מולו. בראשם עמד איש צעיר כריזמטי נחרץ ומזוקן בשם פידל קסטרו.

ואנחנו, בישראל? האויב הגדול ביותר שלנו היה, כמובן, ג'ון פוסטר דאלאס, שר החוץ האמריקני, ששנא אותנו. עצם העובדה שהוא העניק תמיכה בלתי מסויגת לדיקטטור בטיסטה היה סיבה טובה עבורנו לשנוא את בטיסטה, לשמוח בנופלו ולהתעניין במשפטנים וברופאים שביקשו לגאול את ארצם מן הדיקטטורה והשחיתות.

וכמו בהרבה מקרים אחרים, האביב הקובני הפך לחורף ארוך. השחרור הפך לסוג חדש של דיקטטורה. המקורבים וקרובי המשפחה שלטו בכיפה. העימות עם קנדי הוביל למבצע האמריקני הכושל במפרץ החזירים, ואחר כך למשבר הטילים, לניתוק יחסים בין המעצמה הגדולה לאי הקטן, להחרמת קובה ולהקפאתה - כאילו בתיה, מלונותיה ובעיקר מכוניותיה נותרו בסוף שנות ה־50. זו, אמנם, לא היתה השחיתות של בטיסטה: המאפיה האמריקנית נאלצה למצוא לה מקומות חלופיים, ונוצר שוויון של ממש, אך השוויון שנוצר בקובה היה בין עניים מרודים, שיכולים היו לזכות ברמת חיים גבוהה הרבה יותר אילו היה באי שלטון אחר.

פידל נפל לחיקה של בריה"מ כאשר ממשל קנדי היפנה אליו כתף קרה בראשית שנות ה־60 של המאה שעברה, ואף על פי שמלכתחילה לא הגדיר את עצמו כקומוניסט, הכריז פידל על קומוניזם בארצו והעניש, אגב כך, את תושבי הארץ שאהב כל כך. הוא לא שיחרר את קובה, הוא לא העניק חופש לאזרחיה. אולי חשב שהוא זקוק לזמן כדי להתארגן וכדי לעבור לשלב הדמוקרטיה. אולי חשב, מלכתחילה, על משטר ריכוזי וסמכותני. אבל התוצאה עגומה מאוד. לוחם החופש האמיץ, שלא איפשר דמוקרטיזציה בארצו ונותר עשרות שנים בשלטון, היה מוכן לוותר על סמכויותיו רק כאשר כוחו תש ורק כאשר הן הועברו לאחיו.

געגועים לפידל? ממש לא. אם יש געגועים בכלל, הם ממוקדים ברגע הקצר ההוא של חורף 1960, שבו שלטו צעירים אידיאליסטים בהנהגתו, על מנת להחליף משטר מנוון ומושחת בקובה, כאשר מנהיג אמריקני צעיר ומלא עזוז נבחר לעמוד בראש העולם החופשי וכאשר נדמה היה, להרף עין, שהעולם יהיה מעכשיו מקום הרבה יותר סימפטי לחיות בו.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו