טראמפ התחייב להילחם את מלחמת המעמד הבינוני־נמוך, מה שהיווה גורם מפתח לניצחונו • אך האתגרים הגדולים עוד לפניו, וגם בקונגרס לא בטוח שיהיה לו קל
לפני יותר משמונה עשורים, בצילו של השפל הכלכלי הגדול, הונחה התשתית לכינון קואליציית המיעוטים, שתחת שרביטו של הנשיא פרנקלין רוזוולט, הפכה למנוף של תמורה חקיקתית וחברתית פורצת דרך.
ציר מרכזי בשותפות זו היה מעמד הצווארון הכחול, שהורכב ברובו מאוכלוסיית מהגרים ממוצא אירי, איטלקי ופולני, ושקשר את גורלו עם המפלגה הדמוקרטית בקשר רב שנים. ביום שלישי האחרון, בכל רחבי היבשת האמריקנית בכלל, ובמרחב המתועש של מדינות המערב התיכון בפרט, נסתם הגולל על ברית היסטורית זו. ואכן, החלטתו של נדבך מסורתי ונאמן זה של המחנה הדמוקרטי - בגלגולו הנוכחי - להינתק משורותיו ולחצות את המתרס הפוליטי, היתה גורם מפתח להפסדה של הילארי קלינטון, דווקא במגרשה הביתי.
כך, בעוד עיני כל היו נשואות לפלורידה ולצפון קרוליינה, נפלה ההכרעה בשלוש מדינות אחרות, שהיוו חוליות מרכזיות בחומת המגן שביקשה קלינטון להקים. המדובר במישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה, שהעניקו באופן קבוע את קולותיהן האלקטורליים לכל מועמד דמוקרטי, זה שני עשורים ויותר.
זיקה ומחויבות אלה באו השבוע אל קיצן, וזאת לנוכח מצוקתו הכלכלית המחריפה של ציבור זה. בה בשעה שמשפחת קלינטון עשתה לביתה ועלתה על הנתיב המוביל להתעשרות קלה ומהירה, הלך והידרדר מצבם של עובדי הכפיים, ששילמו מחיר כבד על כניסת המשק האמריקני לעידן הגלובליזציה והמהפכה הטכנולוגית.
על רקע זה, נקל להבין את משקעי הטינה והניכור כלפי הממסד הפוליטי והכלכלי, שהחלו לתסוס בקרב מעמד זה. היה זה טראמפ שזיהה זאת, וגיבש מסר פוליטי חד וברור, שהופנה ישירות אל פריפריה זו שנותרה מאחור.
בתמציתו, כלל מסר זה מחויבות להילחם את מלחמתו של המעמד הבינוני־נמוך כנגד האליטות בוושינגטון ובניו יורק, וכנגד הסטטוס קוו, העלול להנציח את מצבן העגום. זאת, בניגוד למסרים הכוללניים של יריבתו, שלא היו ממוקדים כלל בקשייה הספציפיים של קבוצה זו, שהיתה קשורה בטבורה שנים רבות כל כך למפלגה הדמוקרטית.
כך קרה שטראמפ הצליח לגייס את חלק הארי מפלח מצביעים זה, לתנועת המחאה שהקים. ואכן, ביום ההכרעה (כמו גם בהצבעה המוקדמת), הפגינו חברי קבוצה זו נכונות מוחלטת לחסות בצל קורתו, ובכל שלוש המדינות (נוסף, כמובן, על מדינת אוהיו, שדפוסי ההצבעה המסורתיים שלה היו שונים באופיים מאלה במישיגן, בוויסקונסין ובפנסילבניה) הגיעו לקלפיות באחוזים גבוהים.
זאת, בניגוד להתנהלותם של ציבורים אחדים בתוך התנועה הדמוקרטית (דוגמת הקהילה השחורה), שרמת תמיכתם בקלינטון לא היתה גורפת, ושאחוזי הצבעתם היו נמוכים יותר בהשוואה להיקף הצבעתם לפני ארבע שנים. כך נקבע פער בין הליבה המגויסת של המפלגה הרפובליקנית (שכללה, נוסף על מעמד הצווארון הכחול המרושש, גם את הבוחרים ברוב מדינות הדרום כמו גם באמריקה הכפרית, הדתית והמסורתית) לבין השוליים הרחבים והרכים של המפלגה הדמוקרטית. ביום הבחירות, התברר שפער זה היה בעל חשיבות מכרעת.
ואכן, העובדה שרוב שומרי האמונים למפלגה הדמוקרטית לא גילו התלהבות כלשהי, באה לידי ביטוי באחוזי ההצבעה. בסופו של דבר, היה קשה להירתם למאבקה של מזכירת המדינה לשעבר, שגילמה ושיקפה את עקרון ההיצמדות למצב הקיים בחלוף שמונה שנים של ממשל דמוקרטי. התוצאה הכוללת ממגמות אלה היתה החלטת העם הבוחר להושיב בבית הלבן את מי שהבטיח תמורה דרמטית בכל המישורים, בראש ובראשונה במישור הכלכלי.
בלמים ואיזונים
כשטראמפ ייכנס בחודש ינואר לתפקיד, הוא ימצא קונגרס שבשני בתיו קיים רוב רפובליקני. דבר זה מעניק לו, לכאורה, חלון הזדמנות ליישם לפחות כמה מתוכניותיו. ואולם, יש לזכור שמנהיגי סיעתו בסנאט ובבית הנבחרים גם יחד אינם נמנים עם מחנה תומכיו, ומהווים חלק מרכזי מן הממסד הרפובליקני, שהסתייג ממועמדותו וניסה להערים עליה קשיים.
גם אם יישרו קו עם טראמפ, שעשוי לסלול עבורם את הדרך לחקיקה מרחיקת לכת, תמיכת מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיץ' מקונל, ויושב ראש בית הנבחרים, פול ראיין, בטראמפ, אינה מובטחת באופן אוטומטי ורציף.
עם זאת, באווירה הלעומתית ועתירת הקיטוב האידיאולוגי, השוררת בשנים האחרונות בין הסיעה הדמוקרטית לרפובליקנית בשני הבתים, קשה להניח שקו הפעולה הפרגמטי והענייני, שאפיין את התנהלות הקונגרס בעבר, ישוב מתהומות הנשייה. קו פעולה זה איפשר את כינונן של קואליציות אד־הוק, שחצו את גבולות המפלגה, אך בנסיבות הפוליטיות והאידיאולוגיות הנוכחיות אין הוא נראה כאופציה ריאלית.
יש להניח, אפוא, שטראמפ יזכה לשנתיים של חסד ושל מרחב תמרון רחב, יחסית, מבית המחוקקים. ואולם, הצרה היא שההיסטוריה האמריקנית מצביעה על דפוס חוזר ונשנה של יצירת מערכת בלמים ואיזונים בין הרשות המבצעת למחוקקת.
ביטויו של דפוס זה היה בבחירות הביניים, שבעקבותיהן איבדה מפלגת השלטון את השליטה על אחד משני בתי הקונגרס לפחות בתום שנתיים של הגמוניה, שבהן נהנה הנשיא מרוח גבית גם על גבעת הקפיטול. לא אחת, גם במהלך שנתיים אלה גילה הבית הלבן בעמיתיו בקונגרס יריבים קשים יותר מאשר חברי הסיעה היריבה. כך, למשל, נכשל ג'ימי קרטר, ברוב מאמציו החקיקתיים במהלך השנתיים הראשונות לכהונתו, זאת למרות שבשני בתי הקונגרס הובטח רוב לסיעתו.
לעומתו, הנשיא לינדון ג'ונסון הצליח לנצל את הרוב המפלגתי לטובתו בקונגרס, על שני בתיו, כדי להעביר חקיקה פורצת דרך בסוגיית השוויון בזכויות לשחורים.
מכל מקום, נוסף על האתגרים שעימם יהיה על טראמפ להתמודד בזירות הכלכלה, החוץ והביטחון, יהיה עליו גם להיערך להתמודדות מסוג אחר - עם עמיתיו בגבעת הקפיטול, שעלולים להציב מכשולים בדרכו לממש את הבטחותיו לבוחריו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו