"תאמר דברים ברורים", "שנדע סוף־סוף מהם הפתרונות שלך", אלן הן סוג הטענות והדרישות שהאופוזיציה וגורמים מדיניים בחו"ל אינם נלאים מלהטיח בראש ממשלת ישראל. לטעמי, זה בדיוק מה שלא צריך לעשות, כלומר לפרט קבל עם ועדה את האסטרטגיה המדינית של מדינת ישראל.
המושג "עמימות" רכש לעצמו מקום יעיל בדיפלומטיה הישראלית בנושא "דימונה", אך הוא יכול היה, באותה מידה, להיות מתאים ונחוץ לגבי הנושא הפלשתיני. הנרי קיסינג'ר ואבא אבן דיברו בזמנו על "ערפול קונסטרוקטיבי" במדיניות, דהיינו לאפשר לפרש מהלכים מדיניים בצורה שאינה מחייבת תגובה מיידית, בין שחיובית ובין ששלילית. כפי שאמר בזמנו השליח הדיפלומטי של הנשיא רוזוולט, ג'יימס קוננט, "מדינאי אינו נדרש להיות גלוי לב לחלוטין כשהדבר משרת את האינטרס הלאומי".
"באהבה ובמלחמה הכל מותר", ובהפוך על הפוך לאמירתו של קלאוזביץ שהמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות, גם המדיניות היא לעיתים המשך המלחמה בדרכים אחרות, ובמדיניות כמו במלחמה אין תבונה יתרה ביידוע הצד השני על כוונותיך.
למרבה הצער, לגבי האפשרות להסדר עם הפלשתינים, אין בשלב זה תשובה משכנעת לשאלת הפתרונות והכוונות. רובם ככולם של הרעיונות שהועלו בהקשר זה הם בלתי אפשריים או בלתי רצויים - או שניהם גם יחד. הצעת "שתי המדינות לשני העמים", כלומר נסיגה ישראלית מכל הגדה המערבית או מרובה, והקמת מדינה פלשתינית בשטחים שיפונו, הפכה בשנים האחרונות ללהיט המוביל במצעד הפזמונים של הקהילה הבינלאומית ושל האופוזיציה הישראלית. אך למרות העובדה שעקרון ההיפרדות מרוב הפלשתינים הוא מוצדק כשלעצמו, רק פתי או בעל כוונות זדוניות יסכים במציאות של הכאוס הכללי שסובב אותנו להקים מדינה פלשתינית בסמוך לרוב ריכוזי האוכלוסייה, הכלכלה והתשתיות של מדינת ישראל. כשהג'יהאדיזם הסוני של דאעש, אל־קאעידה ואחרים מתחרה בג'יהאדיזם השיעי בראשות איראן, הפועלת במרץ בעזרת חיזבאללה וחמאס להרחיב את אזור השפעתה עד לחופי הים התיכון, סביר להניח שאחד מאותם גורמים גם יהיה זה שישלוט במדינה הפלשתינית שתוקם. יתרה מזאת, אין סימן שאיזשהו גורם מדיני פלשתיני, כולל הרשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן, מסוגל או מוכן לגמישות בנושאי הליבה.
לעומת "העכשוויזם" של הצעת שתי המדינות, קיים "הנצחיזם" של "מדינה אחת לשני עמים" שהימין והשמאל הקיצוני (מסיבות הפוכות) מצדדים בו. השמאל הקיצוני מקווה שזה ישים סוף לחזון הציוני, והימין הקיצוני חי באמונתו שאיכשהו הדברים יסתדרו - או שהפלשתינים יראו בשילובם במדינה היהודית את הגשמת חלומותיהם, או שישלימו עם כך בעל כורחם.
אך יותר מהשאלה הערבית צריכה להטריד אותנו השאלה היהודית, שכן גם אם, כפי שיש הטוענים, הערבים לא יהפכו מייד לרוב במדינה האחת הזאת, הרי עצם העובדה שהם יהוו לפחות מחצית מכלל האוכלוסייה הופכת את העניין לבלתי אפשרי מבחינה מעשית ורעיונית. יש מי שמשתעשעים במחשבה של "סיפוח לייט", כלומר החלת הריבונות הישראלית על גושי היישובים הגדולים, אריאל ומעלה אדומים, אך הסערה המדינית והבעיות הנוספות שמהלך מוגבל כזה יקצור הופכות את העניין לבלתי כדאי בעליל.
יש גם רעיונות אחרים, חלקם הושמו לאל בעקבות הסכמי אוסלו, אחרים אף לא נוסו בגלל חילוקי דעות פנים־פוליטיים, למשל האופציה הירדנית, פשרות פונקציונליות והסדרי ביניים. עם זאת, ייתכן שבעקבות ההיערכויות המשתנות במזה"ת יהיה אפשר לחזור אליהם בעתיד. הסטטוס קוו אינו מטרה כשלעצמה, אך כפי שהילארי קלינטון הודתה בזמנו, הוא יכול להתקיים עוד זמן רב והוא עדיף מפתרון חפוז שכישלונו ידוע מראש. העמימות המדינית משרתת מבחינה זאת את המציאות ואת האינטרס הישראלי, ואין להצר על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו