סיפור חורבן ירושלים אינו עיסוק רק במה שחרב ובמה שחסר לנו, אלא גם סיפור של סיבות המקעקעות חברה וגורמות לאובדנה ולהתמוטטותה. גם אם בסופו של דבר החורבן התרחש בשל עוצמתו של הכובש הרומאי - הוא התאפשר בשל ריקבון פנימי, מסוגים שונים. בדרך כלל חברה אינה קורסת כי הצליחו להכריע אותה מבחוץ; הצלחת הלחץ החיצוני מתאפשרת בשל חלל שנוצר מבפנים, והחור השחור הזה מאפשר את הנפילה. מציאות עבשה נוצרת מכוחה של שחיתות שלטונית, המביאה הן לקבלת הכרעות לא ענייניות המשרתות את השלטון בלבד והן לחוסר אמון בשלטון, ומכאן לחוסר הנכונות לקבל את הנהגתו. לא זו בלבד, אלא ששחיתות שלטונית מתפשטת ברוח ״אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר״, ומכאן למשפטים כמו ״כולם עושים את זה״ המרחק קצר ביותר.
חברה קורסת כאשר נוצר שיח אלים בתוכה, המקרין לכל עבר את חוסר האמון ואת חוסר הרצון ללבן במשותף את הנתון במחלוקת. ירמיהו הנביא תיאר חברה כזו: ״...כי כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך. איש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו...״. כאשר החברה מאבדת את הסולידריות החברתית, הופכים החיים במשותף לבלתי נסבלים, לתחושה מתמדת של הליכה בשדה מוקשים, מכל עבר אורב מישהו המבקש לנצל את הדברים לרעה. במציאות כזו היכולת לגייס את הרצון הציבורי לשיפורה המתמיד של החברה אובדת, וכל מגזר מושך לכיוונו את השמיכה הנקרעת.
חברה קורסת כאשר השסעים בה מחריפים. שסעים מופיעים על רקע ״שבטי״, והם מולידים גזענות, שאינה מאפשרת חיים מלוכדים; שסעים מופיעים על רקע חברתי, כאשר ההולכים בצידי הדרכים הכלכליות הופכים לשקופים וסובלים מניצול ומחוסר נגישות ראויה למשאבים החברתיים, וממילא אינם רואים שום חשיבות בשותפות ביעדים הלאומיים, והם נאלצים להתמקד במלחמת הקיום והתביעה להגינות; חברה קורסת כאשר הדת הופכת למניע למאבקים ולמלחמות פנימיות, ולא לקריאה משותפת למצוא את הנתיב המשותף אל הא־לוהים, ועוד ועוד. כל הקריעות האלה נכחו בחברה היהודית ערב החורבן, והצל שלהן מרחף עלינו עד היום.
וגם את זה צריך להזכיר: חברה קורסת כאשר היא מאבדת את הסיבה המכוננת לקיומה המשותף. איכות חיים היא תנאי הכרחי, אולם בדרך כלל אין היא גורם מגבש של החברה. חברה מתלכדת מול חזון משותף ומול נכונות לעסוק במשמעות העמוקה של הקיום המשותף, מעבר לנתינת האפשרות לכל אחד לעשות כרצונו, שלעיתים זהו תהליך המהווה למעשה הפקרת כל אחד לתחומו.
יום תשעה באב, אפוא, הוא יום בעל משמעות מיוחדת דווקא לנו. אימת החורבן וייסורי הגלות אינם מאפיינים כבר את התחושה הלאומית. אנו אומה בהתהוות מופלאה, ודווקא משום כך - ככל שנהיה מודעים לצורך ביסודות האיתנים, ומנגד לסכנות ההתמוטטות, וככל שנייחד תקופה בשנה שבה אנו עוסקים בסיבובים הקודמים של הלאומיות שהתמוטטה, כך יתרחב האופק שיאפשר לנו לא לחזור שוב על אותן טעויות ולצעוד יחד אל עבר חזון לאומי מכיל משותף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו