עלייתה החוזרת לכותרות של פרשת ילדי תימן הנעלמים - מהדהדת • מן המקורות אנו למדים שעל ישראל הצעירה לעשות תיקון לסיפור כואב זה, טרם נאבד את ארצנו • החשבון נפתח מחדש
1 בכניסה לרחובות עמד אדם מבוגר, מנופף במקלו שאעצור. עצרתי. התקרב לחלון המכונית נוטף אגלי זיעה, וביקש טרמפ. בדרכנו לביתו שמענו על היעלמות ילדי עולי תימן. "הוריי עלו מתימן ב־1907 והתיישבו בשעריים; אני נולדתי ב־1934", אמר. "היו כאן ברחוב משפחות שילדיהן נעלמו, הנה בבית ההוא וגם שם", הצביע. מה חשבתם אז? שאלתי. "לא ידענו, חשבנו שמתו, האמנו למה שאמרו לנו".
עד שנקפו השנים, הגעגועים הציפו לבלי הכיל והספקות החלו מנקרים בלב כולם. סיפר שהיה מפקד פלוגה בנח"ל בשנות ה־50. "אתה רואה", החווה בידו לעבר הבית גדול המימדים שלידו עצרתי, "בניתי בעצמי את הבית הזה. כל לבנה בקיר היא סיפור". לאחר שנפרדנו נזכרתי, שכשנכנס למכונית פתח בדברי ברכה ואמר, שלא חשובות הדעות השונות בעם, "העיקר אהבת ישראל".
ונזכרתי ברב עוזי משולם ז"ל שנלחם על חשיפת הפרשה, שעלתה לו בכך שישב בכלא, עֲדַת חסידיו פוזרה לכל עבר והוא סיים את חייו חולה ומושפל. תקופה שימש משולם מורה בבית הספר "מורשה" בשכונת עמישב שבה גדלתי. אחרי הצבא התוודעתי לעדת חסידיו. מעת לעת, בחוג חברים או בתנועת הנוער, היה מישהו מעלה רעיונות ששמע בשיעוריו. מכל הרעיונות, אני זוכר את הנימוקים התורניים לצורך הדחוף לפתור את סיפור היעלמותם של ילדי עולי תימן.
2 הדוברים הרבים ששמעתי דיברו על "פצע מדמם" ועל הצורך לפתוח את התיקים הישנים כדי להביא סוף לשמועות ולכאב. החברה הישראלית זקוקה לבחינה מדוקדקת של הפרשה הנוראה, כמו פרשות אחרות הכרוכות בשנותיה הראשונות של המדינה. כ־70 שנה אחרי, אנחנו יכולים לעמוד באומץ ולהתמודד עם העובדות.
נוסף על ההיבטים החברתיים וההיסטוריים, יש לפרשה צדדים תיאולוגיים הקשורים לסוגיות זהות שהחברה הישראלית מתלבטת בעקבן. משונים ככל שיישמעו באוזנינו, גם הצדדים ההלכתיים והדתיים הם חלק מהסיפור הגדול שלנו - מאמינים ושאינם מאמינים - וראויים להימנות בתשבץ התקשורתי המאיר את הפרשה.
עוזי משולם התייחס בדרשותיו לבעיות ההלכתיות הכרוכות בהיעלמות הילדים, במיוחד החשש החמור מאיסור ממזרוּת. מכיוון שהילדים שנעלמו לא ידעו על משפחותיהם הביולוגיות, ייתכן שאח ואחות ייפגשו ויקימו משפחה מבלי דעת. התלמוד במסכת קידושין (פרק רביעי) עוסק באפשרויות הללו. מקרים סבוכים ביותר. עוד אמר שהיו משפחות שבהן הבן היחיד נעלם ואין מי שיאמר קדיש על הוריו.
אבל יותר מנימוקים אלה, הנימוק העיקרי נגע לתקומת ישראל והקמת המדינה. השמועה דיברה על סחר בילדי עולי תימן עם משפחות יוצאות אירופה שהיו חשוכות ילדים. סבו של משולם, רב ידוע בקרב יהודי תימן, מורי חיים סינוואני, העביר לנכדו את הקביעה הנוראה: "מדינה שמכרה את בניה, סופה שתימכר לאויביה", ומכיוון ש"עוון מכירת הילדים עדיין מקטרג עלינו", חובה לתקנו ולהביא פדות לנפשות המעונות. על מה נשענה קביעת הסב? הנביא עמוס, שחי במאה ה־8 לפנה"ס, התנבא (ב, ו): "כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ; עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". יש מצבים חברתיים קשים שבהם החלשים עלולים להימכר לעבדות, כסחורה עוברת ליד, אף בעד נעליים.
במקומות שונים התייחסו חכמינו לפסוק כעוסק במכירת "יוסף הצדיק". כזכור, ירידת משפחת יעקב למצרים התגלגלה בעקבות מכירת יוסף לעבד. העבד עלה לגדולה והרעב בארץ כנען הוביל את כולם לאיחוד במצרים ובעצם לגלות המשפחה, עד ליציאתה מבית העבדים כְּעַם בדרך לארץ אבותיו. והנה, הנביא עמוס מזכיר, מאות שנים מאוחר יותר, שהפצע המדמם לא הגליד עדיין. אחת האפשרויות הפרשניות של הקביעה "לא אשיבנו" היא "לא אשיב את העם בחזרה לארצו" עד שיכפר על פשע המכירה.
3 מדרש מאוחר ("אלה אֶזְכְּרָה"), כנראה ימי־ביניימי, מחבר את סיפור "עשרת הרוגי מלכות" - המנהיגים הרוחניים שהומתו בידי השלטון הרומאי בזמן המרידות הגדולות - ולמעשה את המשך הגלות, עם אותו חטא קדום של מכירת יוסף:
"אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים, ואמרו: מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים שמדריכים את העולם בתורתו ובמצוותיו!" כעונש על המחשבה הזאת "נתן הקב"ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים". התחיל מבראשית עד שהגיע לפרק כ"א בספר שמות, שם למד: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ, וְנִמְצָא בְיָדוֹ - מוֹת יוּמָת".
הוא מילא את ארמונו נעליים (זכר לפסוק מעמוס) וזימן "עשרה מחכמי ישראל" ושאלם: "מי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו, מה דינו?" אמרו לו: "התורה אמרה 'מות יומת'". "ענה ואמר להם: אם כן, אתם חייבים מיתה!" לתמיהת החכמים, המשיך הקיסר: "על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. אם הם היו בחיים, הייתי דן אותם; עתה שאינם בחיים - אתם תישאו עוון אבותיכם!"
המדרש מוסיף שגזר הדין נחתם בשמיים, מכיוון "שמידת הדין מקטרגת בכל יום לפני כיסא הכבוד ואומרת: 'כלום כתבת בתורתך אות אחת לבטלה?', הרי השבטים שמכרוהו את יוסף, ולא פרעת עדיין מהם או מזרעם... לפיכך הקב"ה פורע מכם". על בסיס המדרש נכתב הפיוט המפורסם "אלה אֶזְכְּרָה", שנאמר בכל שנה ביום הכיפורים (אשכנז) ובתשעה באב (ספרד).
בראייה התיאולוגית הזאת, מדינת ישראל הצעירה הסתבכה בסיפור מודרני של מכירת יוסף. הנביא עמוס תיאר את החרב המתהפכת על שיבת העם ("לא אשיבנו!") לארצו בשל מכירת יוסף. לפיכך ביקש הרב משולם בעקבות סבו להביא לתיקון המיוחל. משנכזבו והתיקון בושש לבוא, החלו להקצין, עד הסוף המר. השבוע נפתח החשבון מחדש.
בסופן של נבואות הזעם בעמוס, מופיעה גם הנחמה על שיבת ציון, הפרחת השממה ויישובה (פרק ט): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת (שוממות) וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ (ייעקרו) עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ".
הארץ הזאת חיכתה לבניה ובנותיה, ביניהם הוריו של ההלך שאספתי, שעלו מתימן למושבת העלייה הראשונה רחובות, והקימו בה את שעריים. כולנו - והם בכלל - זכאים לתיקון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו