לא אהבתי את השמחה לאיד שעולה לעיתים בקרב ישראלים כשמתרחשים פיגועי טרור באירופה, גם אם מבצבצת המחשבה שהנה "אולי כעת הם יכולים להבין אותנו, אלה החווים זאת רבות". אבל יותר מכל הבנתי השבוע שאני מתקנאת בתגובת האירופאים בימים שטרור מתבצע כלפיהם. לא בתגובה שקשורה באופן שבו ימגרו את הטרור או יגמלו למשלחיו שבעתיים, אלא דווקא התגובה הלאומית, העממית ואף התקשורתית חוצת המפלגות והזרמים. כשאזרחים תמימים נרצחים, רק מפני שהם היו אזרחי מדינה ותרבות מסוימת, ורק מפני שפלג איסלאמי רדיקלי החליט לטבוח בהם, אין ימין ואין שמאל. כולם שותקים, משתיקים מחלוקות ומתאבלים יחדיו.
אף אחד לא מסביר לצרפתים שהמדיניות הקשוחה שלהם, נניח, מול דאעש, גרמה לאסון, או לבלגים שיחסם למהגרים אינו מטיב דיו, או אפילו לטורקים על התערבותם בסוריה או על מאבקם בכורדים. אלו הם ימים של שקט. של כאב ואבל לאומי לגיטימי. ודאי שלא קמים קולות מבית באותן מדינות, שמאשימים את הממשלה בגרימת ההרג או אחרים שמספרים שהם מבינים את מניעי הטרוריסטים. העולם כולו מזדעזע, פוליטיקאים מזילים דמעה והתקשורת מרכינה ראשה.
הפיגוע בסן ברנרדינו בארה"ב, שבו נרצחו 14 אנשים בידי מוסלמי קיצוני, סוּקר במשך שבועות בראש מהדורות החדשות. רפובליקנים ודמוקרטים - כולם גינו, ואיש לא העלה על דעתו להאשים את ארה"ב או את מדיניותה באסון. כך גם היה בפיגועים בבריסל ובפאריס, שהיו חמורים עוד יותר והוציאו מאות אלפים לרחובות בשם הדמוקרטיה, בשם האומה ונגד הטרור. רגע של אחדות, של אבל שאין בלתו.
רק אומה אחת אינה מצליחה להתעלות מעל המחלוקות הפנימיות, גם לא לאחר פיגוע טרור רצחני. אחרי הפיגוע בשבוע שעבר בתל אביב, לרגע אחד, נשיאים וראשי ממשלות מכל העולם גינו את הפיגוע, אזרחים פשוטים הגיעו לזירה כדי לתמוך בנותרים ולחזק את משפחות הנפגעים וההרוגים. אבל רק לרגע אחד. עוד לפני שהותרו לפרסום שמות הנרצחים, כבר החלה להישמע הביקורת. ביקורת מבית. ביקורת מרגיזה, מקוממת, שמחפשת את הסיבות לטרור אצלנו. במה אנחנו אשמים. כמו איזו מנטרה ידועה מראש. לא מניחה לרגע את התאווה הפוליטית. זו אותה ביקורת של שמאל רדיקלי, שמבין את "מניעי" המחבלים או מבין שהכיבוש "דחק" בהם לטבוח בנו. ממש בעל כורחם. אלו, שמרוב הכרה בסבל הפלשתיני, מערבבים בין קורבן לתוקפן. והשמאל המתון מספר לנו, דווקא ברגעים אלו, על הצורך במו"מ מדיני. וכך, במכוון או שלא במכוון, מקשר אף הוא בין התוקפים הרוצחים הפלשתינים לבין מעשים שאנחנו יכולים לעשות כדי לכאורה למנוע אותה אלימות רצחנית.
התגובה הזאת, לדאבוננו, אינה מקרית. היא מצטרפת למגמה בעייתית יותר שפשתה: למדינת ישראל אסור להיות הקורבן. לא בזיכרון המלחמות שנכפו עלינו לאורך השנים; לא ביום השואה, שבו מדברים לפתע על הפאשיזם "שלנו"; לא אחרי חודשים של ירי טילים המכוונים לפגיעה באזרחים; וגם לא אחרי פיגועי טרור. אין בדברים כיסופים לתחושת הקורבן, אבל כשטרור פלשתיני מכה בנו, מותר להתאחד ולייחד את הביקורת לימים אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו